מסכת בבא מציעא - פרק ט - משנה ה

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ וְלֹא עָשְׂתָה, אִם יֶשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהַעֲמִיד כְּרִי, חַיָּב לְטַפֵּל בָּהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַה קִּצְבָּה בַכְּרִי. אֶלָּא אִם יֶשׁ בָּהּ כְּדֵי נְפִילָה:

המקבל שדה מחבירו. למחצה לשליש ולרביע כאריס:

ולא עשתה. תבואה אלא מעט. ובא לו האריס למנוע מלהתעסק בה עוד, שאין בה כדי טרחו:

אם יש בה כדי. לעשות מתבואתה כרי. שיש בו כדי לכסות הרחת שזורים בה התבואה, והוא קרוב לסאתים. חייב לטפל בה בעל כרחו:

מה קצבה בכרי. אין קצבה זו ראויה שתהיה שדה גדולה בשיעור כרי ושדה קטנה בשיעור כרי. ואינה דומה טיפולה של שדה גדולה לטיפולה של שדה קטנה:

אלא אם יש בו כדי נפילה. כלומר כשיעור מה שזרע בה, חייב לטפל בה. ואין הלכה ברבי יהודה:

המקבל שדה וכו'. פירש הר"ב למחצה וכו' כאריס דאי בחכרנותא מה לו לבעל השדה אם יחדל לו. סוף סוף חכירו הוא נותן לו. רש"י:

חייב לטפל בה. מפרש בברייתא שכך כותב לו. אנא איקום ואניר ואזרע וכו'. ואוקים כריא קדמך וכו'. ועמ"ש במ"ג בשם התוספות. ואפשר לי לומר דהיינו טעמא דתנא דידן דלא תני ליה נמי. וכדלעיל. לאשמועינן הא דאפילו לא כתב כמאן דכתב דמי:

כדי נפילה. כתב הר"ב כלומר כשיעור מה שזרע בה. ונפילה פירש"י זרע שמפזרין במפולת יד ע"כ. ועי' [מ"ש] במשנה ב' פ"ב דכלאים וברפ"ה דפאה: