מסכת בבא מציעא - פרק ה - משנה י

אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, נַכֵּשׁ עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמָּךְ, עֲדֹר עִמִּי וְאֶעְדֹּר עִמָּךְ, וְלֹא יֹאמַר לוֹ נַכֵּשׁ עִמִּי וְאֶעְדֹּר עִמָּךְ, עֲדֹר עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמָּךְ. כָּל יְמֵי גָרִיד, אֶחָד. כָּל יְמֵי רְבִיעָה, אֶחָד. לֹא יֹאמַר לוֹ חֲרשׁ עִמִּי בַּגָּרִיד וַאֲנִי אֶחֱרשׁ עִמְּךָ בָּרְבִיעָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, יֵשׁ רִבִּית מֻקְדֶּמֶת וְיֵשׁ רִבִּית מְאֻחֶרֶת. כֵּיצַד. נָתַן עֵינָיו לִלְווֹת הֵימֶנּוּ, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאוֹמֵר בִּשְׁבִיל שֶׁתַּלְוֵנִי, זוֹ הִיא רִבִּית מֻקְדֶּמֶת. לָוָה הֵימֶנּוּ וְהֶחֱזִיר לוֹ אֶת מְעוֹתָיו, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאָמַר בִּשְׁבִיל מְעוֹתֶיךָ שֶׁהָיוּ בְטֵלוֹת אֶצְלִי, זוֹ הִיא רִבִּית מְאֻחֶרֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יֵשׁ רִבִּית דְּבָרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ, דַּע כִּי בָא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי:

נכש עמי. היום ואנכש עמך למחר. ניכוש הוא עקירת העשבים הרעים הגדלים בתבואה:

עדור. חפור:

לא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך. פעמים שזו קשה מזו, ויש כאן אגר נטר:

כל ימי גריד אחד. ולא חיישינן אם יום אחד גדול מחבירו. וכן כל ימי רביעה אחד. ומותר לומר עדור עמי יום זה של גריד. ואני אעדור עמך יום אחר של גריד. וכן ברביעה:

גריד. ימות החמה:

רביעה. ימות הגשמים:

ואני אחרוש עמך ברביעה. שימי רביעה קשים למלאכה שבשדות:

ולא יאמר לו נכש עמי. כתב הר"ב פעמים וכו' ויש כאן אגר נטר ליה בשכר שממתין לו על שכר פעולתו עד אותו זמן הוא מקבל עליו מלאכה שהיא קשה מזו. רש"י:

גריד. כתב הר"ב ימות החמה. וז"ל רש"י. גריד לשון יובש שהארץ יבשה ואין גשמים יורדין:

רביעה. כתב הר"ב ימות הגשמים. והטעם פירש ברפ"ח דפאה. ובמשנה ו' פ"ט דשביעית:

לא יאמר לו חרוש עמי בגריד וכו'. כתב הר"ב שימי רביעה קשים למלאכה שבשדות. וז"ל הרמב"ם הקרקע בימות החמה קל לחפור לתקן למעוט הטנוף. ואורך היום:

יש רבית מוקדמת וכו'. ל' הרמב"ם מה שאמר ר"ג ור"ש הכל הלכה. אבל צריך שתדע הדברים האלה וכיוצא בהם הם דברים שראוי להתרחק מהם בלבד. ע"כ. וכלומר שאין בהם איסור דאורייתא. אבל הוא רבית דרבנן. וכן כתב בחבורו [בפ"ה מהמ"ו הל' י"א] שאם עבר ועשה כן. הרי זה אבק רבית:

לא יאמר לו דע כי בא איש וכו'. נראה בעיני שהם דברי הלוה למלוה שמודיעו שבא איש פלוני וכו'. וכל לא יאמר דמתניתין בלוה הם אמורים. ואיירי שמבשרו בכך והיינו דתנן דע. וטעמא כדתניא ר' שמעון בן יוחאי אומר מנין לנושה בתבירו מנה ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום. ת"ל (דברים כ"ג) כל דבר אשר ישך. אפילו דבור אסור. אבל הטור סימן ק"ס כתב וז"ל ולא יאמר המלוה ללוה הודיעני אם בא איש פלוני וכו'. ונראה שגירסתו היתה דע אם וכו' ומפרש מלת דע כלומר שיחקור וידע להודיע לו אם בא וכו'. וגם גרסת הרמב"ם הוא דע אם בא וכו'. ומפרש על המלוה. שכ"כ בפ"ה מה"מ [הי"ב] . המלוה את חבירו לא יאמר לו דע אם בא וכו'. כלומר שתכבדו ותאכילו ותשקהו כראוי. ע"כ. והקשה ב"י וכי זה רבית דברים והרי ממון מחסרו. ותירץ דר"ש תרתי קאמר. חדא. דיש רבית דברים. כלומר שלא יקדים לו שלום או דברי כבוד יותר ממה שהיה עושה קודם שהלוהו: ותו קאמר דלא יאמר לו דע אם בא וכו'. דסלקא דעתך אמינא כיון שאינו מהנה למלוה כלל וגם לא התנה כן מעיקרא שרי. קמ"ל. ע"כ. ושוב מצאתי בנוסח משנה שבירושלמי דגרס דע אם בא: