מסכת בבא מציעא - פרק ד - משנה י

כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה בְמִקָּח וּמִמְכָּר, כָּךְ אוֹנָאָה בִדְבָרִים. לֹא יֹאמַר לוֹ בְּכַמָּה חֵפֶץ זֶה, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִקַּח. אִם הָיָה בַעַל תְּשׁוּבָה, לֹא יֹאמַר לוֹ זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים. אִם הוּא בֶן גֵּרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ זְכֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב) וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ:

כך אונאה בדברים. שנאמר (ויקרא כ״ה:י״ז) ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך, זה נאמר באונאת דברים שאין טובתן ורעתן מסורה להביר אלא ללבו של מדבר שיודע אם לרעה מתכוין אם לטובה:

כך אונאה בדברים. כתב הר"ב שנאמר ולא תונו וגומר ויראת מאלהיך וכו'. שאין טובתן ורעתן מסורה להכיר אלא ללבו של מדבר וכו' שיכול הוא לומר לא עשיתי כי אם לטובה שהייתי חפץ לקנות מקח זה. ואין דייני בני אדם יכולין לדון עליו. לפיכך נאמר ויראת מאלהיך. הוי ירא מן היודע מחשבות אם לטובה אם לאונאה:

לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך. היינו זו אף זו דאפילו מעשה אבותיו אין לו להזכיר. תוספות: