מסכת בבא מציעא - פרק ד - משנה א

הַזָּהָב קוֹנֶה אֶת הַכֶּסֶף, וְהַכֶּסֶף אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַזָּהָב. הַנְּחֹשֶׁת קוֹנָה אֶת הַכֶּסֶף, וְהַכֶּסֶף אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַנְּחשֶׁת. מָעוֹת הָרָעוֹת קוֹנוֹת אֶת הַיָּפוֹת, וְהַיָּפוֹת אֵינָן קוֹנוֹת אֶת הָרָעוֹת. אֲסִימוֹן קוֹנֶה אֶת הַמַּטְבֵּעַ, וְהַמַּטְבֵּעַ אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת אֲסִימוֹן. מִטַּלְטְלִין קוֹנִים אֶת הַמַּטְבֵּעַ, וְהַמַּטְבֵּעַ אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַמִּטַּלְטְלִין. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמִּטַּלְטְלִין קוֹנִין זֶה אֶת זֶה:

הזהב קונה את הכסף. כל דבר שהוא חשוב להיות מטבע וחריף לינתן בהוצאה, דין מעות יש לו, ואינו קונה את שכנגדו שאינו חשוב מטבע ואינו חריף בהוצאה כמותו. ומי שאין טבעו חשוב וחריף, דין פירות יש לו, ומשיכתו הוא קיום דבר. לפיכך מכי משך האחד דינרי זהב, קנה השני דינרי כסף בכל מקום שהם, ואין אחד מהם יכול לחזור בו. דדינרי זהב הוו פירות לגבי דינרי כסף:

והכסף אינו קונה את הזהב. דדינרי כסף שהם חריפים בהוצאה, דין מעות יש להם לגבי דינרי זהב. ואם משך האחד דינר כסף, לא קנה האחר דינר זהב עד שימשוך, דמעות אינן קונות. והיינו טעמא נמי שנחושת קונה את הכסף, דפרוטות של נחושת שאין טיבען חשוב כל כך, הוו פירי לגבי דינרי כסף, והכסף אינו קונה את הנחושת:

מעות הרעות. שנפסלו:

אסימון. שנעשה במדת המטבע היוצא אלא שעדיין לא טבעו עליו צורה:

כל המיטלטלין קונין זה את זה. אם החליף אלו באלו, כיון שמשך האחד קנה חבירו. והאי כל, לאתויי אפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות:

הזהב קונה את הכסף וכו'. כתב הר"ב מי שאין טבעו חשוב וחריף דין פירות יש לו ומשיכתו היא קיום דבר וכו' כלומר שיתחייב לו בדינרי כסף שהתנה עמו. ולא בתורת חליפין. דהיינו שכשמשך זה נקנים לו דינרי כסף וברשותו הם. דהא פירש הר"ב במשנה ו' פרק קמא דקדושין שאין קונין בפירות. ושאין המטבע נקנה בחליפין. אלא בתורת דמים איירינן. כלומר לחייבו בדינרי כסף. ומפרשינן הכי בגמרא דף מ"ה ע"ב. ואמרינן נמי דהא דתנן הזהב קונה את הכסף. תני הזהב מחייב. ומ"ש הר"ב קנה השני דינרי כסף בכל מקום שהם. לישנא דברייתא נקט. ומפרשינן בגמרא דלאו למימרא דקנאן להיות ברשותו בכל מקום שהם כדין חליפין. אלא בכל מקום שהוא כמות שהוא כדאמר ליה אי א"ל מארנקי חדשה יהיבנא לך לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה אע"ג דעדיפא מינייהו. מ"ט דא"ל לישנן קא בעינא להו:

הנחשת קונה את הכסף. גמרא. השתא לגבי דהבא דחשיב מיניה אמרת כסף טבעא הוי. לגבי נחשת דאיהו חשיב ואיהו חריף מיבעיא. איצטריך. סלקא דעתך אמינא הני פריטי באתרא דסגיי אינהו חריפי טפי מכספא אימא טבעא הוי. קמשמע לן. כיון דאיכא דוכתא דלא סגייא בה פירי הוו:

מעות הרעות. פירש הר"ב שנפסלו. וכתבו התוספות [ד"ה הזהב] תימה אמאי איצטריך למתני דמקרו פירי השתא נחשת דסגי טובא הוי פירי כל שכן מעות שנפסלו. לכך נראה דהמעות הרעות היינו שיוצאות קצת. ע"כ:

אסימון. פירש הר"ב שנעשה במדת המטבע וכו'. ואיצטריך לאשמועינן דהוי פירי אע"ג דאינו חסר כי אם מעט דבדבר מועט יטביעו הרבה מהם. תוספות [שם]:

מטלטלין קונים את המטבע וכו'. אשמועינן דקונין אפילו מטבע כמו מעות רעות ואסימון ודמקרי פירא לגבי כספא]. והם אינן קונין מטלטלין דמקרי טבעא לגבי מטלטלין. תוספות:

זה הכלל כל המטלטלין וכו'. בספרי הרי"ף והרא"ש ל"ג זה הכלל. וכן נראה דלא גרסינן ליה דזה הכלל משמע לכלול הדינין האמורין כבר. ולהוסיף עליהן בזה הכלל ודינין האמורין ליתנהו במטלטלין בלבד כדאמר זה הכלל אלא במטלטלין ומטבע ביחד. וכן בגמרא דף מ"ו תנן כל המטלטלין וכו' ואמר ריש לקיש ואפילו כיס וכו'. והיינו דכתבו הר"ב ורש"י והאי כל לאתויי ולא כתבו והאי זה הכלל לאתויי: