מסכת בבא מציעא - פרק ג - משנה יב

הַשּׁוֹלֵחַ יָד בְּפִקָּדוֹן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יִלְקֶה בְחָסֵר וּבְיָתֵר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כִּשְׁעַת הוֹצָאָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כִּשְׁעַת הַתְּבִיעָה. הַחוֹשֵׁב לִשְׁלֹחַ יָד בְּפִקָּדוֹן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, חַיָּב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּשְׁלַח בּוֹ יָד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב) אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ. כֵּיצַד. הִטָּה אֶת הֶחָבִית וְנָטַל הֵימֶנָּה רְבִיעִית, וְנִשְׁבְּרָה, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא רְבִיעִית. הִגְבִּיהָהּ וְנָטַל הֵימֶנָּה רְבִיעִית, וְנִשְׁבְּרָה, מְשַׁלֵּם דְּמֵי כֻלָּהּ:

ילקה בחסר וביתר. במה שחסר הפקדון, ובמה שהותיר. כגון שהפקיד אצלו רחל טעונה צמר, או מעוברת, ונגזזה או ילדה לאחר ששלח בה יד, משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה, ונמצא שהוא לוקה במה שחסרה אצלו, וביתר, שאם נתעברה או טענה צמר כשהיא אצלו, משלם אותה טעונה ומעוברת כמות שהיא עכשיו, והרי לוקה ביתר:

ובית הלל אומרים כשעת הוצאה. מבית הבעלים, אם טעונה טעונה, ואם ריקנית ריקנית:

רבי עקיבא אומר כשעת התביעה. כמו שהוא הפקדון בשעת העמדה בדין. דכתיב (ויקרא ה׳:כ״ד) לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, יתן כמו שהוא ביום אשמתו, ביום שמתחייב בו בדין. והלכה כבית הלל:

החושב לשלוח יד בפקדון. אמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי:

בית שמאי מחייבים. דכתיב (שמות כב) על כל דבר פשע, משעה שדיבר לשלוח יד הוי פושע:

עד שישלח בו יד. דכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. והאי על בל דבר פשע, דרשי ביה בית הלל, אמר לעבדו ולשלוחו לשלוח יד בפקדון מנין שהוא חייב, תלמוד לומר על כל דבר פשע:

כיצד הטה את החבית. השתא מפרש למלתייהו דבית הלל. ואית ספרים דלא גרסי כיצד. ומלתא באנפה נפשה היא:

ונשברה. לאחר זמן:

אינו משלם אלא רביעית. דשליחות יד אינו מתחייב באונסים עד שימשוך או יגביה דהוי קניה:

הגביהה ונטל. לאו דוקא נטל, דמכי אגבהה על מנת ליטול חייב באונסיה אפילו לא נטל ממנה כלום. ואם נטל רביעית מן החבית והחמיץ היין הנשאר בחבית אחר כן, אע״פ שלא הגביה החבית משלם כל היין, שהוא גרם ליין שהחמיץ, וגירי דידיה הוא דאהני ליה:

השולח יד כפקדון. שחייבו הכתוב אפילו נאנסו. דכתיב (שמות כ״ב:י׳) או מת או נשבר או נשבה שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח. דמשמע הא שלח נתחייב שוב במיתתה ובשבירתה. רש"י דף מ"א:

כשעת הוצאה. פירש הר"ב מבית בעלים. גמרא. ופירש"י כשעת הגזלה:

רבי עקיבא אומר כשעת התביעה. פירש הר"ב דכתיב ביום אשמתו. גמרא ותמהו בתוספות מאי קסבר. אי סבר שינוי קונה למה ישלם כשעת התביעה [דאין לומר דקרא מליף דלא ליקני דא"כ ניליף מיניה לכל התורה] ואי סבר לא קנה א"כ [כשגזזה] לאחר התביעה נמי יהא הכל דנגזל. דבמאי קנה. ותירצו דבית שמאי דאמרי בחסר ויתר מיירי אף ביוקרא וזולא. דאם הוקרה משלם כשעת הוצאה מן העולם ואם הוזלה משלם כשעת הגזלה. ובית הלל לא פליגי [נמי] בהא. אלא בית שמאי מיירי נמי בשינוי. [כדפירש הר"ב] כדאמרינן בגמרא מדלא קתני בזול וביוקר. ובהא פליגי בית הלל דשנוי קונה. ור' עקיבא פליג אזול ויוקר. דאמר משלם כשעת התביעה. בין הוזל בין הוקר. ע"כ:

החושב לשלוח יד בפקדון. לשון הר"ב אמר בפני עדים וכו'. וכן לשון רש"י. וזה לשון התוספות הך מחשבה הוה דבור כדיליף מעל כל דבר. וכן מחשבת פגול נמי הוי דבור ולא בלב כדמוכח פרק ב' דזבחים [ד' ל'] וכו' [*ותמוה לי על מה שתמהו בפרק ב' דחולין דף ל"ט. דאי מחשבה בלא דבור לא אתיא ההיא סוגיא [כהוגן]. והא הכא מפשט פשיטא להו דדוקא על ידי דבור. ואתיא הסוגיא כהוגן ומה להם להסתפק ולעשות תימה]. וכן כתוב בפרשת שופטים לא תזבח כל דבר רע. אזהרה למפגל בקדשים על ידי דבור רע דלא כהרא"ם שכתב דדבור לאו דוקא. [*ועליו תימה הסוגיא דפרק ב' דחולין דלעיל]. ועיין בלשון הר"ב במשנה ב' פ"ה דפסחים [*וריש זבחים].

עד שישלח בו יד. כתב הר"ב והאי על כל דבר פשע דרשי ביה בית הלל אמר לעבדו וכו' קרא אפקי' מכללא דאין שליח לדבר עבירה שכתבתי במשנה ד' פ"ו דב"ק כמו דאפיק מעילה. וכן טביחה כמ"ש ריש פ"ו דמסכת מעילה. הכי איתא בהדיא בגמרא פ"ב דמסכת קדושין דף מ"ב ואשתמיטתיה למהר"ר ואלק זלה"ה שכתב בש"ע סימן רצ"ב על זה הדין וז"ל נראה דהיינו דוקא כשלא ידע השליח שהוא של אחרים או שאינו בר חיובא. או שאין לו לשלם. דהא אין שליח לדבר עבירה. עכ"ל. ותו אשתמיטתיה גמרא אחרת פרק קמא דמכילתין דף י' האומר לאשה ועבד צאו גנבו לי אע"ג דהשתא לית להו לשלומי. כיון דבני חיובא נינהו לכשיהא להם כדתנן בפרק החובל (בבא קמא דף פ"ז) נתגרשה האשה וכו' לא נתחייב שולחן. דשמעינן בהדיא דאע"ג דאין לשליח לשלם פטור המשלח. ואין לומר דדברי מהר"ר ואלק כשאין לו לעולם. דהיכי ידעינן השתא שלא יהיה לו. והא נשתחרר העבד. כיון שיוכל להיות שיקנה נכסים. פטור משלחו. ועל מ"ש שלא ידע וכו'. עיין מ"ש במשנה ו' פרק ז' דבבא קמא:

הגביהה ונטל. כ' הר"ב לאו דוקא נטל דמכי אגבהה על מנת ליטול כו'. גמרא. ומיהא על מנת ליטול בעינן. דשליחות יד אע"פ שאינה צריכה חסרון. על מנת לחסרו בעינן. ולא דמי למשנה ט' דלא בעינן ע"מ לחסרו אלא בתשמיש בעלמא מחייבינן ליה דהתם משום שואל שלא מדעת מחייבינן ליה. ולפיכך כתב הטור סימן רצ"ב דלא מחייב [במשנה ט'] אלא משעת תשמיש ולא משעת הגבהה שהרי אינו שולח בו יד. כיון שלא מחסרו. כלומר שאינו רוצה לחסרו:

ונשברה. כתב הר"ב ואם נטל רביעית וכו' והחמיץ וכו' שהוא גרם ליין שהחמיץ. שכן דרך יין להחמיץ בכלי חסר. רש"י: