מסכת בבא מציעא - פרק ב - משנה ה

אַף הַשִּׂמְלָה הָיְתָה בִכְלָל כָּל אֵלֶּה. לָמָּה יָצָאת. לְהָקִּישׁ אֵלֶיהָ, לוֹמַר לְךָ, מַה שִּׂמְלָה מְיֻחֶדֶת שֶׁיֶּשׁ בָּהּ סִימָנִים וְיֶשׁ לָהּ תּוֹבְעִים, אַף כָּל דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סִימָנִים וְיֶשׁ לוֹ תוֹבְעִים, חַיָּב לְהַכְרִיז:

בכלל כל אלה. בכלל כל אבדת אחיך:

ולמה יצאת. וכן תעשה לשמלתו:

מה שמלה מיוחדת. סתם שמלה יש בה סימן, וכל שמלה יש לה בעלים תובעים אותה, שנעשית בידי אדם ולא באת מן ההפקר:

אף כל שיש לו תובעים. למעוטי מידי דמייאש. ויאוש הוא, דשמעיניה דאמר וי ליה לחסרון כיס:

ויש לה תובעין. כתב הר"ב למעוטי מידי דמיאש ויאוש הוא דשמעיניה וכו' דכיון דיש לו סימנים מסתמא לא מייאש עד דאמר וכו'. רמב"ם פי"ד מהלכות אבידה: