מסכת בבא מציעא - פרק ב - משנה א

אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, וְאֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז. אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, מָצָא פֵרוֹת מְפֻזָּרִין, מָעוֹת מְפֻזָּרוֹת, כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְעִגּוּלֵי דְבֵלָה, כִּכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם, מַחֲרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים, וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר, וְגִזֵּי צֶמֶר הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָן, וַאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן, וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שִׁנּוּי, חַיָּב לְהַכְרִיז. כֵּיצַד. מָצָא עִגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶס, כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כָּל כְּלֵי אֶנְפּוֹרְיָא אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז:

אלו מציאות. מצא פירות מפוזרים. סתמן נתייאשו הבעלים והפקו הם:

מעות מפוזרות. הואיל ואין להם סימן ניכר, כבר איאושי איאוש והפקר הן. והיינו טעמא דכולהו:

כריכות. עמרים קטנים:

ברה״ר. שהכל דשין עליהם, ואפילו היה בהן סימן, נפסד:

של נחתום. אין בהם סימן, שכולם שוים. אבל של בעל הבית יש להם סימן:

הבאות ממדינתן. לאפוקי הבאות מבית האומן, כדקתני סיפא:

ולשונות של ארגמן. צמר צבוע ארגמן, ומשוך כמין לשון:

מצא עיגול. של דבלה:

אנפוריא. כלים חדשים שלא שבעתן העין ואין לבעלים בהם טביעת עין. שפעמים שמחזירים אבדה בטביעות עינא, כגון לצורבא מרבנן דלא משני בדבוריה. ואלו הכלים שידוע שאין לבעליהן בהן טביעות עין אינו חייב להכריז. והלכה כר״ש בן אלעזר. ואימתי בזמן שמצאן אחד אחד. אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז, דמנינא הוי סימן. והמוצא מציאה בסרטיא ופלטיא גדולה בעיר שרובה נכרים, אפילו דבר שיש בו סימן אינו חייב להכריז. ובעיר שרובה ישראל, חייב להכריז:

אלו מציאות שלו. עיין במשנה ה':

מצא וכו'. מפרש במאי דפתח. ועיין בריש נדרים:

מצא פירות מפוזרין. כתב הר"ב סתמא נתיאשו הבעלים. וכן דעת הרמב"ם. ופירשו [בגמרא] דטעמו דאגב יקירייהו וחשיבותייהו ממשמש בהו בכל שעה. וידע שנפלו ממנו. וכיון שלא בא ונטלן ודאי נתיאש לפי שאין בו סימן והרי הם הפקר ובמעות מפוזרות מפרשינן בגמרא דאדם ממשמש בכיסו כל שעה. וכן לשונות דארגמן חשיבי ועגולי דבילה וככרות ומחרוזות. מידי דמיכל הוא וחשיב וממשמש בהו. וגיזי צמר ואניצי פשתן. מחמת כובדן מרגיש בנפילתן. וכיון שאין בהם סימן מתיאש מיד שגם במקומן אין סימן שלכל אלו אין דרך להניח על גבי קרקע. ודרך נפילה באו שם. ואין ידוע מקומן:

כריכות. כתב הר"ב עמרים קטנים. כמו מאלמים אלומים (בראשית ל״ז:ז׳) ומתרגם בירוש' מכרכן כריכן. רש"י. ודוקא קטנים דאלו גדולים הוי מקום סימן. ועיין בסמוך:

ברשות הרבים. כתב הר"ב שהכל דשין (בו) עליהן. ולפיכך מקים נמי לא הוי סימן *) דמתגלגל ברגלי אדם ובהמה ואינה נמצאת במקום שנפלה תחלה כדאיתא בגמרא ומוכח מפירש"י דלקמן [דף כ"ב] על כריכות ברשות היחיד דכ"מ שמצוי בו דריסת רגלי אדם או בהמה מקרי רשות הרבים לנדון דידן:

וחתיכות של בשר. מוקים בגמר' כשנהגו הטבחים לעשות החתיכות שוים במשקל:

הבאות ממדינתן. כמות שהן גזוזות. כשאר כל גיזות המדינה לאפוקי הבאות [מבית האומן] וכו'. רש"י:

ואניצי פשתן. רישטא א) בלשון אשכנז. רש"י:

[*ולשונות של ארגמן. עיין [בפירש הר"ב] בסוף פכ"ז דכלים]:

דברי ר"מ. ונ"א ל"ג ב)ולרמב"ם גרסינן לה משום הכי פסק הלכה כר' יהודה. דר"מ ור' יהודה הלכה כר"י ולהרא"ש ל"ג ופסק כת"ק כ"כ ב"י סימן רס"ב ונראה שגירסת הר"ב ג"כ דל"ג לה. ולפיכך לא הוצרך לפסוק דלא כר"י שזה כלל מפורסם דהלכה כת"ק כשנשנה בסתם:

מצא עגול ובתוכו חרס. כגון שאין דרך ליתנם בתוכו אלא מאליו נפל לתוכו קסבר רבי יהודה דהוי סימן לפי שלפעמים יתן אל לבו לזכור בהוא בתוכו ואומר אותו לסימן. טור סימן רס"ב:

כל כלי אנפוריא. כתב הר"ב כלים חדשים שלא שבעתן העין ולשון אנפוריא נוטריקון אין [פה] ראיה. רש"י [ד' כ"ג] ולשון טביעות העין שכתב הר"ב מורגל בגמרא. ונ"ל שהוא לשון מקרא (ירמיהו ל״ח:כ״ב) הטבעו בבוץ. והמכוון שע"י ששבעתן העין הוו כאילו טבע ונשקע בכלי עד שמכירו היטב היטב:

אין חייב להכריז. כתב הר"ב אימתי בזמן שמצאן אחד אחד. אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז והקשה הכ"מ בריש פט"ז מהלכות אבידה מאי שנא ממצאן מטבעות דבעינן שלשה כדתנן במשנה דלקמן. ע"כ. ומצאתי בשם מהר"ר משה איסרלש ז"ל שתירץ דדוקא מטבעות שדרכן של בני אדם לשאת אצלו מעות ודרכן לאבדן דרך נפילה לכך בעי כמגדל. אבל מחטין וכיוצא בהן שאין דרכן לשאתן אלא הצריך להן והוא יודע ומדקדק במנין ועל כן הוי סימן. ע"כ. וכן יש לתרץ בשטרות דספ"ק. וסרטיא ופלטיא שכתב הר"ב פירש בערוך סרטיא בלע"ז איסטרט"א מקום שהולכין שם רבים תדיר והיא דרך המלך. פלטיא שוק גדול של מקח וממכר ובלעז פלטיא"ה: