מסכת בבא מציעא - פרק א - משנה ח

מָצָא אִגְּרוֹת שׁוּם וְאִגְּרוֹת מָזוֹן, שְׁטָרֵי חֲלִיצָה וּמֵאוּנִין, וּשְׁטָרֵי בֵרוּרִין, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, הֲרֵי זֶה יַחֲזִיר. מָצָא בַחֲפִיסָה אוֹ בִדְלֻסְקְמָא, תַּכְרִיךְ שֶׁל שְׁטָרוֹת, אוֹ אֲגֻדָּה שֶׁל שְׁטָרוֹת, הֲרֵי זֶה יַחֲזִיר. וְכַמָּה אֲגֻדָּה שֶׁל שְׁטָרוֹת, שְׁלשָׁה קְשׁוּרִין זֶה בָזֶה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֶחָד הַלֹּוֶה מִשְּׁלשָׁה, יַחֲזִיר לַלֹּוֶה, שְׁלשָׁה הַלֹּוִין מֵאֶחָד, יַחֲזִיר לַמַּלְוֶה. מָצָא שְׁטָר בֵּין שְׁטָרוֹתָיו וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה טִּיבוֹ, יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. אִם יֵשׁ עִמָּהֶן סִמְפּוֹנוֹת, יַעֲשֶׂה מַה שֶּׁבַּסִּמְפּוֹנוֹת:

אגרות שום. ששמו בית דין נכסי לוה למלוה בחובו:

ואגרות מזון. שקבל עליו לזון את בת אשתו. פירוש אחר, שימכרו מקרקע הבעל למזון האשה והבנות:

ומיאונין. שכותבים בשטר בפנינו מיאנה פלונית בפלוני בעלה. ובקטנה שהשיאוה אמה ואחיה שאינה צריכה גט:

שטרי בירורין. זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד שידונו להם:

מצא. שטרות:

בחפיסה. חמת של עור קטנה:

בדלוסקמא. כלי עור שהזקנים מצניעים בה כלי תשמישם שלא יצטרכו לחפש אחריהם:

תכריר של שטרות. שלשה שטדות או יותר כרוכין זה בזה:

אגודה. מושכבים וה על זה, ארבו של זה על ארכו של זה:

הרי זה יחזיר. דדבר שיש בו סימן הוא, שהכלי סימן כשיאמרו הבעלים בכלי פלוני מצאת אותם. וכן תכריך ואגודה סימן הוא:

אחד הלוה משלשה. אם שלשה שטרות של לוה אחד הן שלוה משלשה בני אדם. יחזירם המוצא ללוה, דודאי מידו נפלו, שאם מידם נפלו מי קבצם למקום אחד. ודוקא שהשטרות מקוימים בבית דין. אבל אם אינם מקוימים חיישינן דלמא לקיימינהו הוליכום שלשה המלוים אצל סופר הדיינים ונפלו מיד הסופר. ואין לחוש שמא לאחר שקיימו אותם נפלו מיד הסופר, דלא משהי איניש קיומיה בידא דספרא. ואם שלשה לוים הם, שלוו מאדם אחד. יחזירם המוצא למלוה שהדבר ידוע שממנו נפלו. ואם היו שלשתן כתיבת סופר אחד, חיישינן שמא מיד הסופר נפלו ולא לוו מעולם, ולפיכך לא יחזיר:

מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו. אצלו. אם הלוה הפקידו אצלו או המלוה, או שמא מקצתו פרוע ומסרוהו לו להיות שליש ביניהם:

יהא מונח. בידו, ולא יחזיר לא לזה ולא לזה:

אם יש עמהן סמפונות. המוצא בין שטרותיו שובר שנכתב על אחד משטרותיו:

יעשה מה שבסמפון. והשטר בחזקת פרוע. ואע״פ שהיה ראוי לשובר הזה להיות מונח ביד הלוה ולא ביד המלוה, אמרינן האמינו הלוה למלוה. ואמר למחר תנהו לי ושכח. והוא שמצא המלוה השטר הזה שנכתב עליו השובר, בין השטרות קרועים, אע״פ שלא נקרע:

אגרות שום. כתב הר"ב ששמו ב"ד נכסי לוה למלוה בחובו. וכן ל' רש"י ומסיים בה דליכא למיחש לשמא נמלך. דהא ב"ד לא כתבום אלא בדבר מקוים. ולפרעון לא שייך בהו. ואפילו למאן דאמר שומא הדר איהו דאפסיד אנפשיה. ע"כ. כבר כתבתי במשנה ג' פ"ג דמועד קטן. דאגרות שום היינו שכתוב בהן שהורידו המלוה לנכסי לוה. ושקרעו שט"ח. והוי הך שומא כשטר מכר על הקרקע. ואי בעי לוה למהדר ליה קרקעו בשומא ששמוה איבעי ליה למקרעיה לשטריה. אי נמי למכתב שטרא אחרינא עלויה. דמכירה מעליא היא השומא. אלא דרבנן אמרי דמשום ועשית הישר והטוב דתהדר. הלכך איבעי למכתב שטר זביני. ולא היה לזה לתת המעות עד שיתן לו השטר שומא. ואי משתמיט לומר למחר אתן לך היה לו לתבוע שטר זביני. אבל גבי שטר חוב לא יחזיר דאפשר דפרעיה ואשתמוטי קא משתמיט דאמר ליתא גבאי למחר יהבינא לך [דהא חזינן במתניתין דיעשה מה שבסמפונות לפי שאפשר שהאמין הלוה למלוה על השובר. שמעינן דדרך הוא שיאמין הלוה למלוה בשובר הלכך כי היכי דהתם כשנמצא בין שטרות הקרועים יעשה מה שבסמפונות אע"פ שהכל ביד המלוה עצמו. הכא נמי דאיתרע בנפילה ולא נמצא ביד המלוה חיישינן שפרע והאמין על השובר. כך נ"ל] אי נמי מעכבו משום פשיטי דספרי. גמרא דף ט"ז:

אגרות שום ואגרות מזון. רגיל ר"ת לומר מדלא קאמר שטרי שום שטרי מזון. כדאמרינן שטרי חליצה ומיאונין. שטרי בירורין. נראה לו דקרי אגרת מה שבית דין שבמקום זה שולחין אגרות לב"ד אחר לשום ולמזון פלוני. תוספות פי"א דכתובות דף ק' ע"ב. ונראה לי דלפירוש שכתב הר"ב באגרות מזון שקבל עליו לזון וכו' דקרי ליה אגרת לפי שרגילים לפרסם זה לרבים שהוא חשיבות לו שמוותר לזון וכו':

ואגרות מזון. כתב הר"ב [בל"א] שימכרו מקרקע וכו' וז"ל הרמב"ם שכתבו להם הדיינין הורדה בקרקע שימכרו אותה למזונות:

ושטרי בירורין. כתב הר"ב זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד שידונו להם ועיין מ"ש במ"ד פרק בתרא דב"ב:

וכל מעשה ב"ד. מפרש בגמרא דף ט"ז כגון שטרי חלטאתה שמחליטין נכסי לוה למלוה כשאין הלוה בפנינו. דאי הוא בפנינו. היינו אגרת שום דרישא. כ"כ מהר"ר ואלק בשם בעל התרומות:

מצא בחפיסה או בדלוסקמא וכו' הרי זה יחזיר. כתב הר"ב שהכלי סימן כשיאמרו הבעלים בכלי פלוני מצאת אותם. כ"כ רש"י. ולדבריהם אין דרך להניח שטרות בחפיסה ובדלוסקמא. ולפיכך הוה כלי סימן. ולא דמי למשנה ב' פ"ב דמצאו בכלי שפירשו דכלי יש בו סימן. אבל לדברי התוספות שכתבתי במ"ג פ"ג דגיטין דדרך להניח שטרות בחפיסה ובדלוסקמא כתבו דמיירי הכא שנותן בכלי עצמו סימן. וכתבו עוד התוספות ולא חיישינן לשאלה. [כדחיישינן במ"ג פרק בתרא דיבמות] דהתם איסור אשת איש. והכא ממונא. וכ"כ בגיטין דף כ"ח. ונ"י כתב אבל בסימן דגופן דשטרות לא מהדרינן לחד מינייהו שכל אחד מהן בקי בהם:

תכריך של שטרות או אגודה של שטרות. כתב הר"ב תכריך כרוכין זה בזה כלומר שכורך שטר וקופלו בעצמו. ואחר כך כורכו בתוך שטר אחר. וכן השנים בשלישי. ואגודה כתב מושכבים זה על זה. ארכו של זה על ארכו של זה. כלומר שהשכיב שלשה שטרות זה על זה וכרכן ביחד. ולפיכך כשכרכן באופן זה אי אפשר שישמט אחד מחבירו לכך קורא אגודה. מה שאין כן בתכריך שיוכל להשמט איזה שירצה ולקחתו מהכריכה. ומה שכתב הר"ב שלשה שטרות וכו'. הכי איתא בברייתא ומתניתין מפרשא אגודה דסיימה בה. והוא הדין תכריך. וכתב נ"י וז"ל תכריך וכו' לא קאי למצוא בחפיסה. דהכא משום סימן הכרך ואגודה עם סימן המנין. ומשום הכי אמרינן דתלתא יחזיר. ולא תרי. דכיון דשטרי מכריז [ועיין מ"ש במשנה ב' פ' דלקמן] תרי לא הוי סימן. דמיעוט שטרות תרי. ומנינא לא הוי סימן וכדאמר בגמרא וזה [צריך] שיאמר כך וכך היו וכרוכין היו כך. וכדפירש רש"י ז"ל ע"כ. וצריך עיון על הר"ב שכתב דתכריך ואגודה סימן הוא דאי הכי תלתא למה לי. וכן פירש הר"ב עצמו בפירושו מ"ב פרק דלקמן ג' מטבעות וכו' אומר כך וכך היו. ומונחים זה על זה ע"כ. אבל קשה דבצבורי פירות מפרש דמנין הוי סימן. ואם כן כריכה למה לי. והרא"ש כתב מנין סימן. והא דבעינן תכריך ואגודה. היינו כדי שיוכל ליתן סימן במנין דאי לאו הכי שמא לא נפיל אהדדי ומתיאש כי לא יכול ליתן סימן במנין. ע"כ. ומיהו הכא כשכל השטרות הן של מלוה ולוה אחד ולפיכך יש לחוש בכל אחד שכרכן. וכתב נמוקי יוסף דדוקא כרך חזק דבטוח שלא יתפרדו אבל אם בקל יכולים להתפרד. דמי למעות מפוזרות דאין בהן סימן והן של מוצאן כדתנן בריש פרק דלקמן:

יחזיר ללוה. כתב הר"ב ודוקא שהשטרות מקוימים וכו'. אבל אם אינם מקוימים וכו' ונפלו מיד הסופר [ע"כ] ויתן למי שנותן בהם סימן. הרמב"ם סוף הלכות אבידה *) ובר"פ דלקמן מפורש על איזה סימן מחזירין אבדה:

יחזיר למלוה. דלוה לא מקיים שטריה הלכך ליכא למיחש דלמא לקייומינהו אזול. גמרא. ומה שכתב הר"ב ואם היו שלשתן כתיבת סופר אחד וכו'. לא יחזיר. כלומר אלא למי שנותן בהן סימן:

טיבו. מפורש במשנה ח' פ"ק דכתובות:

אם יש עמהן סמפונות. [*כתב הר"ב] המוצא בין שטרותיו וכו' רש"י):

סמפונות כתב הר"ב שובר וכו'. וזה לשון רש"י בגמרא. סמפון שובר המבטל שטר. וכל דבר המבטל דבר קרוי סמפון (שלו). כדאמר [בכתובות דף נ"ז] גבי קדושי אשה. ומכירת עבד. שהמום קרוי סמפון מפני שמבטל את המקח. ע"כ. וכתבו התוספות דביד המלוה קרוי סמפון. וביד הלוה קרוי שובר: