מסכת בבא מציעא - פרק א - משנה ז

דייתיקי. צוואת שכיב מרע. דא תהא למיקם ולהיות:

ושוברים. שעושה מלוה ללוה שנפרע ממנו שטר חובו:

שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם. הא אמר תנו נותנים. אבל בגטי נשים [צריך שיהיה] על דרך שנתבאר במ"ג פ"ג דגיטין. ולהא לא חיישינן שמא כתב בניסן ולא יהיב עד תשרי. ואתא למטרף פירי דזבין בעל בין ניסן לתשרי. דכי אתי למטרף אמר לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך כיון דעתה שבא לגרשה רואין שהזמן מוקדם ויש קול שלא נמסר ביום שנכתב. ויזכרו לקוחות לומר אייתי ראייה אימת מטא גיטך לידך. וכן בשחרורי עבדים. ודייתיקי נמי דשכיב מרע דיכול לחזור בו. ומתנה מיירי שכתוב בה מהיום אם לא אחזור בי כל ימי חיי דהשתא מצי למהדר ביה. ואי יהיב לאינש אחרינא אחר הזמן הזה שנכתב בו זכה ולא אפסדי' במאי דנותנין לו כמו שאמר תנו ובשובר ליכא למיחש שמא נכתב השובר ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי. ובינתים מכר השטר משום דקיימא לן במוכר שטר חוב לחבירו. וחזר ומחלו מחול. וכי אמר תנו לו השובר אין לך מחילה גדולה מזו. גמרא [דף כ']: