מסכת בבא מציעא - פרק א - משנה ב

הָיוּ שְׁנַיִם רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד רוֹכֵב וְאֶחָד מַנְהִיג, זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי, וְזֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי, זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְיַחֲלֹקוּ. בִּזְמַן שֶׁהֵם מוֹדִים אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהֶן עֵדִים, חוֹלְקִים בְּלֹא שְׁבוּעָה:

היו שנים רוכבים על גבי בהמה. הא קמ״ל דרוכב קני, ואע״פ שאינו מנהיג שלא זזה הבהמה ממקומה:

או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג. בזמן שרוכב מנענע ברגליו בי היכי דתיזיל הבהמה מחמתיה, הוא דשוים רוכב ומנהיג. ואם לא היה אלא רוכב בלבד, מנהיג קנה, רוכב לא קנה. ואם הודו או באו עדים אפילו לאחר שנפסק הדין עליהם שיחלוקו בשבועה, חולקים שלא בשבועה:

היו שנים רוכבים וכו'. פירש הר"ב הא קמשמע לן דרוכב קני ואע"פ שאינו מנהיג וכו'. בגמרא דף ח' [ע"א] אמרינן דלגופיה לא איצטריך אלא אשמועינן דרוכב קני. ופירש"י אפילו *) בלא מנהיג וכו' כמ"ש הר"ב. ותימה דבסיפא מפרש הר"ב דלא מהני רכוב במקום מנהיג אלא כשמנענע גם כן ואמאי כיון שהקנין דרכיבה לחוד הוי קנין למה יגרע כנגד אחר דכיון דקנין הוא לקני. ובגמרא לא אמרו דסיפא רוכב ומנהיג ברגליו אלא לשמואל דס"ל רכוב לחוד לא קני לדידיה מוקמינן לסיפא דקנו שניהם דהיינו כשרוכב ומנהיג ברגליו. אבל אי הוה סבור שמואל דרכוב בלחוד נמי קני לא איצטריך לאוקמי מתניתין שמנהיג ברגליו ג"כ. ואע"ג דאבעיא בגמרא רכוב במקום מנהיג הי עדיף. אי רכוב דתפיס ואי מנהיג דאזיל מחמתיה דשמעינן מינה דיש לחלק בין קנין הנעשה ביחידי. לקנין הנעשה עם חבירו שעושה קנין אחר. מ"מ אין לנו לחלק. דהא למסקנא לא עדיף כלל לא זה ולא זה אלא שניהם כאחד טובים והך איבעיא ומסקנא אליבא דשמואל היא. והשתא כי היכי דלמסקנא לשמואל דבעי רוכב ומנהיג ברגליו בין בלחוד בין עם מנהיג. לעולם בעי שיהא ג"כ מנהיג ברגליו. וכי מנהיג ברגליו מהני לעולם. ה"נ סתם גמרא דמוקים רישא דאשמועינן רוכב קני אפילו בלא נענוע רגליו. ה"נ בסיפא עם המנהיג קני ולא עדיפא הך מהך דכי היכי דסברת הבעיין לא סלקא לשמואל דאליביה בעי. ה"נ לא סלקא אליביה סתמא דגמרא. דלענין סברא זו אין חילוק בין סתמא דגמרא לשמואל כלל. ועוד דמהיכי תיתי לחלק לסתם אוקימתא. ומאן דחיק לן בהכי. הלכך אי מפרשת למתניתין כסתם אוקימתא וכפירש הר"ב ברישא דרכוב לחוד קני. אין לפרש בסיפא דרוכב ומנהיג ברגליו כדפירש הר"ב אלא רכוב בלחוד קונה כמו המנהיג. ואי מפרשת בסיפא כשמואל וכדפירש הר"ב דרוכב ומנהיג ברגליו בעינן. אין לפרש ברישא דרוכב בלחוד קני. סוף דבר הר"ב הרכיב בכאן סתמא דגמרא ודשמואל ואינם עולים בענין אחד כלל. ועכשיו צריכין אנו למודעי איזה מהם משני הפירושים יכשר דאליביה נפרש בין ברישא בין בסיפא. וראיתי להרמב"ם בפירושו שלא פירש כלום על הרישא אבל בסיפא כתב ובלבד שינענע ברגליו על הבהמה כדי שתלך. ואם לא היה כן אלא שהיה יושב עליה בלבד. המנהיג קנה. ע"כ. שמעינן מינה דאליבא דשמואל נסיב לה. וזו ראיה גדולה אצלי לדברי הב"י סימן קצ"ז שכתב (דס"ל) [די"ל] דהרמב"ם סובר דבעינן מנהיג ברגליו ג"כ אלא שביטל דעתו מפני דעת המגיד [פי"ז מה"א] והר"ן שכתבו שדעת הרמב"ם דרכוב לחוד קני. והרי לשון פירש המשנה מוכח כדברי ב"י דסובר כשמואל דבעינן ג"כ מנהיג ברגליו. וכן פירש הרא"ש דהלכה כותיה. וכתב עוד הרא"ש השתא דרכוב ומנהיג בעינן. מתניתין מאי קמ"ל. דלענין קנין דקני לא איצטריך לאשמועינן דהיינו מנהיג גמור. ועוד דעדיף טפי דתפיס בה. איצטריך לאשמועינן דשנים רוכבים על בהמה אחת קנו שניהם. דלא תימא קמא עדיף. שהוא עיקר. והשני הוא טפל. שכן דרך הנערים לנוח מעט אחורי אדוניהם קמ"ל. וגם אשמועינן דרכוב ומנהיג כאחד קנו שניהם עכ"ד. אבל הרי"ף הביא מתניתין כפשטה וכתבו דס"ל כאוקימתא דסתמא דגמרא דרוכב לחוד קני. וכן בסיפא רוכב לחוד קני עם המנהיג. והא קמשמע לן בין ברישא בין בסיפא:

ויחלוקו. עיין מ"ש בזה במשנה קמייתא:

בזמן שהם מודים וכו'. כתב הר"ב אפילו לאחר שנפסק הדין עליהם וכו'. וכ"כ הרמב"ם. ותימה דמאי רבותא היא לאחר שנפסק הדין. דמאי איכפת לן בפסק הדין כיון שהם מודים או באו עדים ועיין ספ"ג דסנהדרין. ובגמרא דף ח'. בזמן שהן מודים וכו' במאי. אי במקח וממכר צריכא למימר. אלא לאו במציאה. ש"מ דהמגביה מציאה לחבירו [כלומר שיזכה חבירו בה] אע"פ שלא עשאו שליח לכך. קנה חבירו דאי סלקא דעתך לא קנה חבירו תיעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע. ולא יקנה לא זה ולא זה וכל הרוצה יחטפנה מידם [רש"י]. ועיין לקמן בדין המגביה כו':