מסכת אבות - פרק ה - משנה יג

אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדָקָה. הָרוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים. יִתְּנוּ אֲחֵרִים וְהוּא לֹא יִתֵּן, עֵינוֹ רָעָה בְשֶׁלּוֹ. יִתֵּן וְיִתְּנוּ אֲחֵרִים, חָסִיד. לֹא יִתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, רָשָׁע:

אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדָקָה. כְּלוֹמַר בִּנְתִינַת הַצְּדָקָה, וְלֹא בְּנוֹתְנֵי צְדָקָה מַמָּשׁ, דְּהָא אִיכָּא בְּהוּ מִי שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן. וְכֵן בְּסָמוּךְ בְּהוֹלְכֵי לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, הַיְנוּ בַּהֲלִיכַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ:

עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים. דְּיוֹדֵעַ שֶׁהַצְּדָקָה מְעַשֶּׁרֶת וְאֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁאֲחֵרִים יִתְעַשְּׁרוּ. פֵּרוּשׁ אַחֵר, יֵשׁ מִי שֶׁחָס עַל מָמוֹן קְרוֹבָיו יוֹתֵר מֵעַל מָמוֹנוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹתֵן אֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁקְּרוֹבָיו יִתְּנוּ, שֶׁלֹּא יְאַבְּדוּ אֶת מָמוֹנָם, וְהַיְנוּ עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים דּוּמְיָא דְּעֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁלּוֹ דִּבְסֵיפָא:

ארבע מדות בנותני צדקה. דמתני' לעיל נמי לענין ספוק התלמידים נשנית כדפי' הר"ב. מד"ש. ודרך חיים כתב שהיתה ראויה לשנות מיד אחר שלי שלי וכו' אלא דהך דמהר לשמוע דמיא לה טפי. דבתרווייהו תנן יצא שכרו בהפסידו וכו':

עינו רעה בשל אחרים. פי' הר"ב דיודע שהצדקה מעשרת וכו'. וכן פירש"י ומסיים ועינו רעה בשלו לפי שיש לו אבירות לב. ואינו דומה לעינו רעה בשל אחרים ע"כ. אלא כלומר כעין רעה דמתני' י"ט שאינו מסתפק בשלו. וחומד במה שראוי אל העני. וקשיא דא"כ רשע הוא שעובר על לא תאמץ את לבבך (דברים ט״ו:ז׳) ואפשר דהכא איירינן בענין שאין מחסור לעני ונמצא שאינו מאמץ את לבבו מתת לעני די מחסורו ואילו לא היה מי שיתן היה הוא נותן ורצונו ליתן כשימצא עני שאין לו נותנים ומכל מקום אבירות לב הוא. והשתא אתי שפיר דיתן ויתנו אחרים חסיד ומקשים שכן הוא מדת כל אדם שיתן ויתנו אחרים. אלא דהכא בעני שיש לו די מחסורו. אם לא היו הנותנים אלא האחרים ולא הוא. או שהיה הוא הנותן ולא האחרים והנה הוא רוצה שגם שניהם יתנו הוא ואחרים כדי למלאות ספקו בשפע לאיש כזה ראוי להקרא חסיד כך נ"ל: