מסכת אבות - פרק ד - משנה כב

הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַיִּלּוֹדִים לָמוּת, וְהַמֵּתִים לְהֵחָיוֹת, וְהַחַיִּים לִדּוֹן. לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין, הוּא הַדַּיָּן, הוּא עֵד, הוּא בַעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד לָדוּן. בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה, וְלֹא שִׁכְחָה, וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים, וְלֹא מִקַּח שֹׁחַד, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ. וְדַע שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן. וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרְךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לְךָ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

הַיִלּוֹדִים לָמוּת. מִי שֶׁנּוֹלַד כְּבָר עָתִיד הוּא לָמוּת:

וְהַמֵּתִים. עֲתִידִים לִחְיוֹת וְלַעֲמֹד לְיוֹם הַדִּין, אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם, וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת וּלְדִרְאוֹן עוֹלָם:

וְחַיִּים לִדּוֹן. עוֹמְדִין לִהְיוֹת נִדּוֹנִים לְיוֹם הַדִּין:

לֵידַע. מֵאֲחֵרִים:

וּלְהוֹדִיעַ. לַאֲחֵרִים:

וּלְהִוָּדַע. לְהָבִין מֵעַצְמוֹ:

הוּא הַיּוֹצֵר. שֶׁכָּל הָעוֹלָם הוּא בְּיָדוֹ כְּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר. וּמַה טַּעַם, לְפִי שֶׁהוּא הַבּוֹרֵא שֶׁבָּרָא אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מֵאַיִן, לְפִיכָךְ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת בּוֹ כִּרְצוֹנוֹ:

הוּא הַמֵּבִין הוּא הַדַּיָּן. אַחַר שֶׁהֵבִין כָּל מַעֲשֵׂיהֶם מְבִיאָן בַּדִּין לְפָנָיו:

הוּא בַעַל דִּין. שֶׁהוּא תּוֹבֵעַ אֶת הַחוֹטְאִים:

וְהוּא עָתִיד לָדוּן. לָעוֹלָם הַבָּא:

וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שֹׁחַד. שֶׁאֵינוֹ נוֹשֵׂא פָנִים אֲפִלּוּ לְצַדִּיק גָּמוּר שֶׁלֹּא יַעֲנִישׁוֹ עַל עֲבֵרָה קַלָּה שֶׁבָּאת לְיָדוֹ. וְאֵינוֹ לוֹקֵחַ שֹׁחַד הַמִּצְוָה בִּשְׁבִיל הָעֲבֵרָה. אֶלָּא נוֹתֵן שָׂכָר עַל הַמִּצְוָה וְעֹנֶשׁ עַל הָעֲבֵרָה. כָּךְ פֵּרֵשׁ הָרַמְבַּ"ם:

וְדַע שֶׁהַכֹּל בָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל. כָּךְ עֲבֵרוֹת קַלּוֹת כְּשֶׁהֵן מְרֻבּוֹת עוֹלוֹת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל:

שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר. שֶׁהַנְּשָׁמָה אֵינָהּ רוֹצָה לָצֵאת מִן הַפַּרְגּוֹד, מָקוֹם טָהוֹר שֶׁהַנְּשָׁמוֹת מֻנָּחוֹת שָׁם, וְלִכָּנֵס בִּמְעֵי אִשָּׁה בְּמָקוֹם טָמֵא, וּמַלְאָךְ בָּא וּמוֹצִיאָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ וּמַכְנִיסָהּ בִּמְעֵי הָאִשָּׁה:

וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד. בִּשְׁעַת הַלֵּידָה אֵינוֹ רוֹצֶה לָצֵאת, וּמַלְאָךְ מוֹצִיאוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ:

וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי. יֵשׁ אָדָם מְדֻכָּא בְּיִסּוּרִים וְרוֹצֶה לָמוּת וְאֵינוֹ יָכוֹל:

הילודים למות. פירש הר"ב מעותדים הם למות ועל דרך שכתבתי בריש פ"ג על ולאן אתה הולך. והמתים להחיות. ולא אמר לחיות אלא להחיות שצריכים פועל ואינן עומדין לכך. כי הטבע אינה מחייבת התחייה שלאחר המיתה כמו שמחייבת המיתה לכל החיים:

והחיים לידון. וגרסת הר"ב וחיים לדון וקאי על החיים שאחר המיתה:

הוא הדיין הוא עד הוא בעל דין. נקטינהו בדרך לא זו אף זו. אבל בסדר זמנים בע"ד קודם לתבוע ואח"כ יביא עדיו. ואח"כ ידון הדיין:

לא משוא פנים. פי' הר"ב אפי' לצדיק גמור כמו שנענש משה רבינו ע"ה על חטא הכעס. וגמול עשו הרשע על כבוד אב ואם. ונבוכדנצר על כבוד השי"ת כמו שהתבאר בגמ' סנהדרין [דף צ"ו]. הרמב'"ם:

ולא מקח שוחד. פירש הרמב"ם שאינו לוקח שוחד המצוה בשביל העבירה וכו' דאי להטות הדין זה מן השטות שירוחק מן השי"ת מה שלא יצוייר ואף לא ידומה כי איך יצויר לו שוחד ומה יהיה השוחד. עכ"ד. והקשו עליו המפרשים דמאי שהכל שלו שאין זה נתינת טעם על שוחד של מצות. ותירץ במד"ש שאף המצוה היא הכל שלו [יומא נ"ח ע"ב. שבת ק"ד ע"א] דהבא לטהר מסייעין לו ואין המצוה נקראת אלא על שם הגומרה. ע"כ. ועיין מה שכתבתי בסוף פרק קמא דקדושין. ומענין התשובה שמקבלה אין להקשות לפי שהיא אינה מצוה בפני עצמה אלא היא כנגד עבירה לדחותה מעליו. ועוד עמ"ש הר"ב במשנה ח' פרק בתרא דיומא [ד"ה על עשה] :

מקח. כתב מד"ש בשם רבינו אפרים. שהמ"ם בחיר"ק ויש גורסין מקח בפת"ח וזה וזה לא משתבש. שלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ע"כ. ר"ל שנמצא בקרא בחיר"ק. בד"ה ב' י"ט [ו'] . כי אין עם ה' אלהינו עולה ומשא פנים ומקח שוחד. ואני אומר שלא הוצרך לומר לשון חכמים לחוד לפי שאע"פ שתיבת מקח עצמה לא נמצא בכתוב בפתח מ"מ נמצא כיוצא בו במלכים א' ו' [ז'] אבן שלמה מסע. וכן במשלי י"ח [ט"ז]. מתן אדם ירחיב לו. אבל בסגול לא נמצא לא זה ולא אחר שכיוצא בו. וזה כי המ"ם נוספת ופ"א הפעל חסרה ולכן האות השניה דגושה ולפיכך לא הורשה אלא לגרוס בפת"ח ולא בסגו"ל:

שהשאול. פירוש קבר.

שעל כרחך אתה נולד וכו'. ובחן זה. שהוא זכר ענינים טבעיים. שאין בחירה לאדם בהם שעליהם אמרו ז"ל (ברכות דף ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ולא אמר על כרחך אתה חוטא או עובר או מהלך או עומד. ומה שדומה לזה. שאילו כולן ענינים שהם ברשות האדם ואין הכרח בהם. הרמב"ם:

ועל כרחך אתה נולד. פירש הר"ב בשעת הלידה אינו רוצה לצאת לפי שהוא צופה מסוף העולם ועד סופו. כמ"ש [איוב כ"ט ג'] בהלו נרו עלי ראשי. רש"י: