מסכת אבות - פרק ד - משנה כא

רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:

וְהַתַּאֲוָה. הַמְבַקֵּשׁ לְמַלְאוֹת תַּאֲוָתוֹ בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּבְעִילָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

וְהַכָּבוֹד. שֶׁיְּכַבְּדוּהוּ בְּנֵי אָדָם:

הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. דוגמת מאמרו של רבי יהושע במשנה י"א פ"ב עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין וכו' שהקנאה נמשכת מעין הרע והתאוה נמשכת מיצר הרע. והכבוד הוא סבת שנאת הבריות שאין שנאוי לבריות כמו הרודף אחר הכבוד. שאע"פ שיכבדוהו למראה עיניו ולא למשמע אזניו יוכיחוהו על פניו הנה בקרבם ישימו ארבם ויחד יתלחשו עליו וישנאוהו. ובמד"ש כתב שמן הכבוד נמשך שישנא לבריות ולא ירצה בחברתם כשלא יכבדוהו כראוי לפי כבודו לפי מחשבתו:

מוציאין את האדם מן העולם. במקצת פירש"י הקנאה שקנא קרח במשה ואהרן והתאוה שהתאוה גחזי לקחת ממון מנעמן. והכבוד. מירבעם שנא' (מלכים א' י"ב) אם יעלה העם הזה לירושלים. מפני שהיה המלך קורא משנה תורה: