מסכת אבות - פרק ג - משנה י

הוּא הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְכָל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינַס אוֹמֵר, שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית, וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם, וְשִׂיחַת הַיְלָדִים, וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:

כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ. כָּל מִי שֶׁאָהוּב לְמַטָּה בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא אָהוּב לְמַעְלָה:

שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית. שֶׁהוֹלֵךְ וְיָשֵׁן עַד שֶׁעוֹנַת קְרִיאַת שְׁמַע עוֹבֶרֶת:

וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם. מוֹשֵׁךְ לִבּוֹ שֶׁל אָדָם, דִּכְתִיב (קהלת ב) לִמְשֹׁךְ בַּיַּיִן אֶת בְּשָׂרִי, וּמֵבִיא אוֹתוֹ לִידֵי שִׁכְרוּת:

וְשִׂיחַת הַיְלָדִים. מְבַטֶּלֶת אֶת אֲבוֹתֵיהֶם מִלַּעֲסֹק בַּתּוֹרָה:

וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ. שֶׁמִּתְכַּנְּסִים וּמְדַבְּרִים בִּדְבָרִים בְּטֵלִים:

כל שרוח הבריות נוחה הימנו. פירש הר"ב כל מי שאהוב למטה בידוע שהוא אהוב למעלה. וכן פירש"י ובמד"ש בשם הרשב"ם שנאמר (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב בעיני וגו' ואומר (תהלים ק"ג) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו שכל מי שמשך עליו חוט של חסד. בידוע שהוא ירא שמים:

[*נוחה הימנו. ובהאי לישנא תנן בסוף מס' שביעית רוח חכמים נוחה הימנו. ושם כתבתי לשון הר"ש ולשון רש"י שפירשו כענין החזקת טובה. ובפרק הזהב [ריש] דף מ"ח פירש"י שיש נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה ודעתם נוחה עליהם. והימנו על ידו ע"כ. ולשונו בפ"ק דקדושין סוף דף י"ז וקאי אהאי דשביעית אין רוח חכמים וכו' ומרכיב שני הפירושים ביחד. אין דעת רוח חכמים נוחה עליהם במעשיו כלומר אין מחזיקין לו טובה וכו' כמ"ש בסוף שביעית. ותמיהני על מה שפירש"י בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף צ"ד ע"ב) במקבל מבעלי תשובה שאין רוח חכמים נוחה הימנו. שאין רוח חכמה וחסידות בקרבו. ע"כ. אכן ראיתי במשניות כתובים בסוף שביעית שהגיה שם במשנה רוח חכמה].

וכל שאין רוח הבריות וכו'. צריכא תרווייהו דאי תנא רישא כל שרוח וכו' הוה אמינא הא כל שאין וכו' ליכא למשמע דאפשר שאין רוח הבריות נוחה הימנו בשביל שהוא נוטה אל קצה האחרון מהחסידות. ואפי' הכי רוח המקום נוחה הימנו. קמ"ל. ואי תנא סיפא כל שאין וכו' הוה אמינא הא כל (שיש) [שרוח] וכו' ליכא למשמע לפי שאפשר שרוח הבריות נוחה הימנו. לפי שמראה בעצמו סימני טהרה. ובקרבו ישים ארבו. קמ"ל. דסימן מובהק הוא בשני הפנים. בין החיוב. בין השלילה. וטעמא דכתיב [יחזקאל ל"ו] ואת רוחי אתן בקרבכם הרי רוח הבריות רוח המקום. ולא קתני שרוח כל הבריות נוחה וכו'. דלא חיישינן למיעוטא. כדאשכחן במרדכי [מגילה ע"ז] . שנאמר [אסתר י'] ורצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו וכו'. מד"ש.

ויין של צהרים. פי' הר"ב מושך לבו של אדם וכו' כי בשחרית האדם הוא עצל מחמת השינה. ובערב כבר הוא יגע מבקש לנוח. ובצהרים האדם בכחו ביותר עד שהוא שמח לגמרי. דרך חיים: