מסכת אבות - פרק א - משנה ג

אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם:

פְּרָס. לְשׁוֹן עֶרֶךְ. בְּעֶרְכֶּךָ, מְתַרְגְּמִינַן פּוּרְסָנֵיהּ. וְהוּא מַה שֶּׁאָדָם נוֹתֵן לְמִי שֶׁעָבַד אוֹתוֹ וְהוּא אֵינוֹ חַיָּב בַּדִּין לִתֵּן לוֹ כְּלוּם, כְּמוֹ מַה שֶּׁיִּתֵּן אָדָם לִבְנוֹ קָטָן אוֹ לְאִשְׁתּוֹ אוֹ לְעַבְדּוֹ מִפְּנֵי קוֹרַת רוּחַ שֶׁעָשׂוּ לוֹ. וַאֲפִלּוּ לְתִקְוַת פְּרָס כָּזֶה לֹא יַעֲבֹד אָדָם אֶת בּוֹרְאוֹ, אֶלָּא מֵאַהֲבָה בִּלְבַד:

וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם. אַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה עוֹבֵד מֵאַהֲבָה עֲבֹד גַּם כֵּן מִיִּרְאָה. שֶׁהָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה זָרִיז בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה, וְהָעוֹבֵד מִיִּרְאָה נִזְהָר מִמִּצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, וְנִמְצֵאת דַּעֲבוֹדָתוֹ שְׁלֵמָה. וְכֵן אָמְרוּ חֲזַ"ל, עֲבֹד מֵאַהֲבָה עֲבֹד מִיִּרְאָה. עֲבֹד מֵאַהֲבָה, שֶׁאִם בָּאתָ לִשְׂנֹא דַּע שֶׁאַתָּה אוֹהֵב וְאֵין אוֹהֵב שׂוֹנֵא. עֲבֹד מִיִּרְאָה, שֶׁאִם בָּאתָ לִבְעֹט דַּע שֶׁאַתָּה יָרֵא וְאֵין יָרֵא בּוֹעֵט:

איש סוכו. היה אדון למקום הנקרא סוכו. ואיש כלשון אדון כדתנן אישי כ"ג במסכת יומא [דף י"ח] ופי' הר"ב שם בפ' קמא משנה ג' אישי אדוני [*ועיין בפרק ד' דחלה משנה י' בד"ה איש תקוע וכו']:

אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס. פירש הר"ב אלא מאהבה בלבד. כלומר שעל זה הזהיר שתהא העבודה מאהבה בלבד לפי שזו היא עיקר העבודה אבל לא שהוא ר"ל שהעבודה שעל מנת לקבל פרס היא אסורה. שמ"מ עובד ה' הוא. ומפני כן לא נמנעה התורה השלמה להודיע השכר והעונש. אלא שאם יעבוד לתקות שכר או מניעת ההיזק. הנה אינו במעלה כמו העובד מאהבה שאין לו בעבודתו שום פנייה כלל. ורצה התנא להזהירנו שנהיה מן העובדים מאהבה. אבל לא שיוציא העובד לתקות שכר מכלל העובדים. לא כן הוא. וכמאמרם בפ"ק דב"ב [דף י' ע"ב] האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני. כדי שיהיה לי חלק לעולם הבא. הרי זה צדיק גמור. ועוד שאם אי אתה אומר כן אתה מקפח ח"ו רגליהן של שונאי ישראל. כי איה שוקל איה סופר אשר יאמר כי הוא זה העובד מאהבה. הייטב בעיני ה' שכל העובד ומתכוין שיתקיים בו יעודו התורה שנאמרה לנו מפיו ב"ה שלא יהיה מקבל שכרו הטוב על זה. לא ניחא למרייהו דתימרו הכי. וכן אמר רבי בריש פ"ב והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה. וכמ"ש שם בס"ד. וכן בסוף פ"ב ונאמן הוא בעל מלאכתך וכו'. וע"ש מה שאכתוב על ודע מתן שכרן וכו' ועזריה אחי שמעון דמשנה ב' פרק קמא דזבחים יוכיח. ואף זה התנא לא לכך נתכוין. ואני אומר שמדברי עצמו אתה לומד כן. ושהוא נשמר בעצמו מזה שלא נכשל בדבריו. מדאמר אל תהיו כעבדים וכו' ולא אמר אל תהיו עובדים על מנת לקבל פרס. ובזה היה מלמד לתלמידיו בדרך קצרה. אבל הורה באמרו אל תהיו כעבדים וכו'. כלומר דודאי המשמשין ע"מ לקבל פרס. עבדים הם. אבל אתם אל תהיו כמותן אלא גדולים מהם ועבדו מאהבה בלבד. וראיתי לרבינו מהר"ר ליווא מפראג ז"ל בספר דרך חיים שכתב שלכך אמר אלא הוו כעבדים וכו' ולא די לו באמרו אל תהיו וכו' לפי שממאמרו אל תהיו היה נשמע ששולל ואוסר מלהיות כעבדים המשמשים וכו' וזה אינו שאין זה איסור שגם העובד כן הוא צדיק גמור. אבל לא בא אלא להורות שיש עוד מעלה ומדרגה יותר גדולה והיא העובד מאהבה. ולכך הוצרך לכפול ולומר אלא הוו כעבדים וכו' לומר שאין תכלית כוונתו אלא שתהיו כעבדים המשמשין שלא ע"מ וכו'. וזו היא המעלה היותר גדולה. אבל אין רצונו לומר לאסור לשמש ע"מ לקבל פרס. אלו דבריו ודעתו ז"ל. ומעתה צא ולמד שהתנא הזה הנה כפי שלמותו וחכמתו נתחכם מאד בדבריו שבתחלת לשונו הורה על זה שלא ישלול העובדים ע"מ לקבל פרס. אלא שגם העובדים להפרע לקבל שכר הוא קורא אותם עבדים. וגם הוסיף ביאור לבאר אלא הוו וכו' לומר הלא כה דברי נאם אני שתהיו אבל לא שכוונתי באמרי אל תהיו וכו' לאסור. אך עיקר כוונתי שתהיו וכו' להיישירכם אל השלמות היותר שלמה במעלה. ולא לאסור הזולת כאמור. ומעתה על אחת כמה וכמה שלא ישמע ע"פ דבריו של התנא טעות צדוק וביתוס שהיו אומרים שנתכוין לומר שאין כאן קבול פרס כלל כמו שנזכר בדברי הר"ב בפי' משנה י"א. אלא שהוה ליה לפרש בפירוש שיהא מפורש לכל שומע. [*וראיתי בתוס' פרק קמא דר"ה ריש דף ד' שכתבו דמתני' בנכרים שתוהין על הראשונות. ע"כ. וחמיהני היאך אפשר לומר כן שהתנא נקט מלתיה על העכו"ם. וכ"ש דכל הני מילי דאבות מרגלא בפומייהו הוי. לפי פי'*) אחד דהר"ב לעיל במשנה ב'. וגם רבינו הקדוש לא הוה ליה לקבעו במשנה. אם אין דבריו כי אם על העכו"ם. ונחה שקעה דעתי בראותי דבריהם ריש פרק קמא דפסחים דף ח' ריש עמוד ב' שכתבו דמתני' מיירי בכה"ג שאם לא תבא לו הטובה שהוא מצפה. תוהה ומתחרט על הצדקה שעשה אבל מי שאינו תוהה ומתחרט הרי זה צדיק גמור. וכן משמע בריש ר"ה ובפ"ק דב"ב [שם]. ולפ"ז הא דנקטי בר"ה עכו"ם לדוגמא בעלמא שהם תוהים כדאיתא התם בגמרא. אבל משנתינו בישראל התוהה. ודבריהם הכי קאמרי דמתני' בכגון עכו"ם וכו'. והיינו ישראל התוהה. כמו עכו"ם שהוא מן הסתם תוהה]:

פרס. כתב הר"ב הוא שאדם נותן למי שעבד אותו והוא אינו חייב בדין ליתן לו כלום. וכלומר שזהו ההפרש שיש בין פרס לשכר. כי השכר הוא שינתן בדין. וכ"כ הרמב"ם:

שלא על מנת לקבל פרס. ונ"א על מנת שלא לקבל פרס. ואותה נוסחא לא הבינותי דלא שייך לומר שיעבוד ע"מ ועל תנאי שלא יתן לו שכר דמשמע מיניה שאם יתן לו שכר לא יעבדהו. ואע"פ שבעל מדרש שמואל כתב שלנוסחא הראשונה אע"פ שהוא עובד על הסתם ולא ע"מ וכו'. מ"מ הוא יודע שסוף השכר לבא. והרי הוא מקוה אל הגמול. אבל עובד ע"מ שלא לקבל פרס. היינו שבפירוש עובד ע"מ שלא לקבל רק מאהבה גמורה. ע"כ. תיקן הענין אבל לא הלשון. ומה שהשיב על נוסחת הספר שהרי אע"פ שאינו עובד אלא מאהבה. יודע הוא שהשכר סופו לבא. אומר אני שאין זו דרך עובד מאהבה. שא"כ אין לך עובד בשכר גדול מזה. אבל העובד מאהבה הוא שבעיניו מקצר תמיד בעבודה. וחושב בנפשו שלא עבד כראוי לו לרוב אהבתו בו יתברך. וכך היה הלל אומר וכשאני לעצמי מה אני כפירוש הר"ב במשנה י"ד. ולא עוד אלא שלא מלבד שלא יקוה לתקות שכר. אבל ירא לנפשו פן יחטא בקצורו בעבודתו. ואשם. והוא שמסיים התנא ואומר ויהי מורא שמים עליכם. וכמו שאפרש וכך היתה מדת האבות שכן אברהם אבינו ע"ה אע"פ שהובטח בזרע אמר אח"כ ואנכי הולך ערירי. וזהו ענין פחד יצחק. ויעקב ג"כ ירא שמא נתלכלך בחטא. זאת היא נחלת עבדי ה' העובדים מאהבה והעולה על רוחם היו לא תהיה שום תקות שכר כלל. ולכך גרסת הספר היא הנכונה. כך נראה לי.

ויהי מורא שמים עליכם. פירש הר"ב שהעובד מיראה נזהר ממצות לא תעשה וכ"פ הרמב"ם. ולפי מה שכתבתי למעלה הוא תנאי. בעובד מאהבה עצמו. ומה שכינהו להשם יתברך בשם שמים לומר שהיראה הזאת לא תהיה יראת עונש שגם היא עבודה חיצונית. וצד פניה יש בה. אבל היראה שהזהיר עליה הוא ליראה מצד גדולתו ית'. וזה הורה בכינוי שמים ששם נראה גדולתו וכחו בבריאות השמים וכל צבאם ותנועתם באין הפסק. כך נ"ל: