מסכת ראש השנה - פרק ד - משנה ח

שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֵין מַעֲבִירִין עָלָיו אֶת הַתְּחוּם, וְאֵין מְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל, לֹא עוֹלִין בְּאִילָן, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתוֹ בֵּין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת, וּבֵין בְּדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם לֹא תַעֲשֶׂה. אֲבָל אִם רָצָה לִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם אוֹ יַיִן, יִתֵּן. אֵין מְעַכְּבִין אֶת הַתִּינוֹקוֹת מִלִּתְקוֹעַ, אֲבָל מִתְעַסְּקִין עִמָּהֶן עַד שֶׁיִּלְמְדוּ. וְהַמִּתְעַסֵּק, לֹא יָצָא, וְהַשּׁוֹמֵעַ מִן הַמִּתְעַסֵּק, לֹא יָצָא:

אין מעבירין עליו את התחום. לילך חוץ לתחום כדי להביא שופר, או לילך לשמוע התקיעות:

בדבר שהוא משום שבות. כגון לחתכו בסכין:

בדבר שהוא משום ל״ת. כגון לחתכו במגרה דהויא מלאכה גמורה של חרישת עץ. ואיכא דמתני אפכא, דבר שהוא משום שבות, מגל שאין דרך לחתוך בו. דבר שהוא משום ל״ת, סכינא דאורחיה הוא:

אם רצה ליתן לתוכו יין [יתן] ולא אמרינן מתקן מנא הוא:

אין מעכבין את התינוקות. שהגיעו לחינוך, ואפילו בשבת, כדי לחנכן במצות, שיהיו מלומדין לתקוע ביו״ט של ר״ה:

ומתעסקים בהם. וליכא למיגזר דלמא אתו לאתויי ארבע אמות ברה״ר, דהא אינו טרוד במצוה אלא מתעסק בעלמא. ולא גזרו שמא יביאנו ד״א ברה״ר אלא בזמן שהוא חייב בתקיעת שופר, שמתוך שהוא טרוד לצאת ידי חובתו ישכח את השבת:

שופר וכו' אין מעבירין עליו את התחום וכו'. והה"נ לולב וכדמוכח במשנה י"ג פ"ג דסוכה. והא דלא תני לכל הני דבמתני' דהכא. גבי לולב. אע"ג דלפי הסדר קדים סוכה לר"ה. י"ל דגבי שופר הוי רבותא טפי כיון דליתא בשאר יומי כמו לולב. א"נ דיש בו זכרון. כמ"ש במשנה ג':

אין מעבירין כו'. גמ'. מ"ט שופר עשה הוא. ויו"ט עשה [דשבתון] ולא תעשה [דלא תעשה כל מלאכה] ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ופי' הר"ן וחכמים עשו חזוק לדבריהם הכא כשל תורה. דכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא. אף שבות דדבריהם לא ידחה. ודקא יהבינן טעמא משום דה"ל יו"ט עשה ולא תעשה. קושטא דמלתא קאמר. ומיהו לא צריכינן להכי דאפילו הוה יו"ט ל"ת גרידא. לא אתו מכשירי שופר ודחו לה. דהא בעידנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה ע"כ. הכי איתא בפרק י"ט דשבת בגמרא סוף דף קל"ב:

ואין מפקחין. עיין משנה ו' פרק ח' דפסחים:

לא עולין באילן וכו'. טעמייהו מפרש [הרב] במשנה ב' פרק בתרא דביצה:

בין בדבר שהוא משום שבות ובין בדבר שהוא משום ל"ת. בגמרא שבות אמרת לא. משום לא תעשה מבעיא. זו ואין צריך לומר זו קתני. וכן בריש הוריות. וטעמא דכיון דקתני בלשון בין. לא עביד צריכותא. ומיהו בריש מועד קטן עביד צריכותא:

אין מעכבין את התינוקות מלתקוע. פירש הר"ב שהגיעו לחינוך ואפילו בשבת כדפירש רש"י. וטעמא כשהגיעו לחינוך. דהואיל והגיעו לחינוך מתעסקים עמו כדי שילמוד שידע לתקוע לצאת י"ח כשיבא ר"ה. אבל כשלא הגיע לחינוך לא. וכתב הר"ן וכי תימא אמאי מעכבין. דהא קי"ל קטן האוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו [כמ"ש בספ"ט דשבת] י"ל דה"מ במלתא דלא מפרסמא. אבל במלתא דמפרסמא כי הא שהקרן נשמע לרבים מעכבין. דלמא נפיק מינה חורבא לתקוע בשבת שלא בפני ב"ד ע"כ. והרמב"ם בפירושו מפרש ג"כ בהגיע לחינוך. אבל בחבורו פ"ב מהלכות שופר חזר בו ופי' בשלא הגיע לחנוך ואין להאריך:

אבל מתעסקין וכו'. ה"ק אין מעכבין כו' אבל מתעסקין נמי. א"נ אבל כמו ברם דאשכחן במשנה ב' פ"ק דמעילה:

מתעסקין עמהן. שאומרים להם תקעו. ומשתדלין עמהן. המגיד:

והמתעסק. לא יצא. למה שפירש הר"ב פרק דלעיל משנה ז' דבעי כונה לצאת. מקרי מתעסק כל שאינו מתכוין לתקוע תקיעה של מצוה. כדאיתא בגמרא. וממתניתין דלעיל לא שמעינן אלא דהשומע צריך כונה. אבל התוקע עצמו ה"א דיצא בו אפי' במתעסק ולא ליבעי כונה לצאת. צריכא מתני' דהכא. אלא מיהו דתו תנן והשומע מן המתעסק לא יצא קשיא דמשנה שאינה צריכה היא דהשתא תוקע עצמו לא יצא במתעסק. אע"ג דשומע ותוקע. כל שכן השומע בלבד. ועוד דהא כבר תני ליה בפירקא דלעיל אם כיון לבו יצא כו'. וי"ל דהוי אמינא דוקא המתעסק עצמו שאין כאן שום כוונה לצאת אינו יוצא. אבל השומע מן המתעסק כיון שהוא מכוין לצאת יוצא בשמיעתו. דהא עיקר מצוה בשמיעה ולא בתקיעה. דמש"ה אין מברכין לתקוע אלא לשמוע. כדאיתא בטור ריש סימן תקפ"ה. קמ"ל דלא. וממתניתין דלעיל לא שמעינן דהוי אמינא אם כוון לבו דתנן התם אפילו כי שמע ממתעסק. דבמתניתין לא תנן בהדיא דבש"צ מיירי. קמ"ל הכא דבעינן נמי כונת משמיע: