מסכת ראש השנה - פרק ב - משנה ז

רֹאשׁ בֵּית דִּין אוֹמֵר מְקֻדָּשׁ, וְכָל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּשׁ. בֵּין שֶׁנִּרְאָה בִזְמַנּוֹ בֵּין שֶׁלֹּא נִרְאָה בִזְמַנּוֹ, מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אִם לֹא נִרְאָה בִזְמַנּוֹ, אֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ, שֶׁכְּבָר קִדְּשׁוּהוּ שָׁמָיִם:

ראש בית דין אומר מקודש. דכתיב (ויקרא כ״ו) וידבר משה את מועדי ה׳, מכאן שראש ב״ד אומר מקודש:

וכל העם עונין אחריו. דכתיב (שם) מועדי ה׳ אשר תקראו אותם, קרי ביה אתם, דחסר כתיב בלא וי״ו:

מקודש מקודש. תרי זימני. דכתיב (שם). מקראי קודש, שני מקראות:

שנראה בזמנו. בליל שלשים:

אם לא נראה בזמנו. וקובעין ר״ח ליל אחד ושלשים. אין מקדשין אותו. שקדוש החודש אינה חובה, דאמר קרא (ויקרא כ״ה) וקדשתם את שנת החמשים שנה, שנים אתה מקדש, שחובה על ב״ד לומר מקודשת השנה בשנת היובל, ואין אתה מקדש חדשים, שאין חובה על ב״ד לומר החודש מקודש. וכשנראה בזמנו מקדשים אותו מפני שצריך חיזוק. והלכה כר״א ברבי צדוק:

בין שלא נראה בזמנו. שאז יהיה ראש חדש ביום ל"א ואין נזקקים לירח בליל ל"א בין שנראה בין שלא נראה שאין לך חדש לבנה יותר על ל' יום. רמב"ם פ"ק מהלכות ק"ה. [*ומ"ש הר"ב והלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק. גמרא]: