מסכת סוכה - פרק ג - משנה יב

במקדש שבעה. כדדרשינן לפני ה׳ אלהיכם שבעת ימים, ולא בגבולין שבעת ימים:

במדינה. בירושלים, שאף היא כגבולים לענין זה:

ושיהא יום הנף. של עומר, דהיינו יום ט״ז בניסן כולו אסור. ובזמן שבית המקדש קיים משקרב העומר היו אוכלים חדש בו ביום דכתיב (ויקרא כ״ג) עד הביאכם. וכשחרב בית המקדש מותר מן התורה משהאיר המזרח, דאמרינן כתוב אחד אומר (שם) עד עצם היום הזה, דמשמע משהאיר המזרח, וכתוב אחד אומר עד הביאכם, הא כיצד, בזמן דאיכא עומר עד הביאכם, בזמן דליכא עומר עד עצם היום. ואסר רבן יוחנן בן זכאי עליהם כל היום משום מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא הוה אכלינן משהאיר המזרח השתא נמי ניכול:

ובמדינה. כתב הר"ב בירושלים וכו' ועיין מ"ש במשנה ג' פ"ק דשקלים:

זכר למקדש. גמ' מנין דעבדינן זכר למקדש דאמר קרא (ירמיה ל') ציון [היא] דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה:

ושיהא יום הנף כו'. במשנה ג' פ"ד דר"ה קתני הרבה תקנות שהתקין. ואלו שתי תקנות דהכא מתני בהדדי. ומשמע שתיקנם ביחד והלכך הכא דמייתי הראשונה אגב תני נמי לשנייה דעמה. אבל במשנה ה' פ"י דמנחות דאצטריך לסיפא. לא תני רישא אגב סיפא. הר"ן. אלא שהוצרכתי להוסיף קצת:

כולו אסור. כתב הר"ב משום מהרה יבנה בית המקדש כו'. ומקשים בגמרא דאבני אימת אי ביום ט"ז כבר הותר משהאיר המזרח. אלא דנבנה קודם ט"ז מחצות תשתרי כדתנן במשנה ה' פ"י דמנחות הרחוקים מותרים מחצות היום שאין בית דין מתעצלין ומשני דאבני בלילה. א"נ [סמוך] לשקיעת החמה דט"ו [*ופירש"י דהיא היא] ומרוב הטרחות שיש בקצירת העומר עד הבאתו כדתנן התם לא יספיקו להקריב למחר קודם חצות. ועיין בפי' הר"ב דמנחות. תמצא פי' אחר במשנה זו: