מסכת סוכה - פרק ג - משנה ו

עָלְתָה חֲזָזִית עַל רֻבּוֹ, נִטְּלָה פִטְמָתוֹ, נִקְלַף, נִסְדַּק, נִקַּב וְחָסַר כָּל שֶׁהוּא, פָּסוּל. עָלְתָה חֲזָזִית עַל מִעוּטוֹ, נִטַּל עֻקְצוֹ, נִקַּב וְלֹא חָסַר כָּל שֶׁהוּא, כָּשֵׁר. אֶתְרוֹג הַכּוּשִׁי, פָּסוּל. וְהַיָרוֹק כְּכַרְתִי, רַבִּי מֵאִיר מַכְשִׁיר, וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל:

עלתה חזזית. כמין אבעבועות דקות:

על רובו. במקום אחד הוא דבעינן רובו, אבל בב׳ או בג׳ מקומות אפילו על מיעוטו פסול. ועל פטמתו אפילו כל שהוא פסול, ששם הוא נראה יותר מבשאר מקומות:

פטמתו. הדד שבראשו. כמו פטמא של רמון:

נקלף פסול. ודוקא שנקלף כולו, אבל מקצתו כשר. ואית דאמרי איפכא נקלף מקצתו פסול, דמיחזי כמנומר, אבל נקלף כולו כשר. והאי נקלף לאו שהוסרה הקליפה עד שנראה הלבנונית שבתוכו, דהאי הוי חסר ופסול, אלא שנקלף ממנו גלד דק ומראהו ירוק כאשר בתחלה:

ניקב. נקב מפולש מעבר אל עבר אפילו בכל שהוא פסול. ושאינו מפולש ואינו חסר כלום כגון שתחב בו יתד עבה, אם הנקב רחב כאיסר פסול, פחות מכאן כשר. והיינו ניקב ולא חסר כל שהוא כשר, דתנינן לקמן שאינו מפולש ואינו רחב כאיסר:

אתרוג הכושי. שגדל כאן והוא שחור, פסול. אבל כושי שגדל בארץ כוש אורחיה הוא וכשר:

ורבי יהודה פוסל. והלכה כרבי יהודה. וכל הני פסולים ביו״ט ראשון, אבל ביו״ט שני עם שאר הימים הכל כשר:

חזזית. פירש הר"ב כמין אבעבועות דקות. וז"ל המגיד חזזית הוא כעין גרב הנעשה באתרוג כדמתרגמינן או ילפת (ויקרא כ"ב כ"ב) או חזזן. ופסולו מפני שאינו הדר:

על רובו. כתב הר"ב במקום אחד אבל בב' או בג' מקומות וכו'. והכי איתא בגמרא. וקשיא לי דהשתא שנים פסול שלשה מבעיא. ולשון הרמב"ם בפירושו אבל אם היו שתים בשני מקומות. ושוב מצאתי בחבורו פרק ח' מהלכות לולב שהעתיק ל' הגמרא בב' או בג' מקומות וכתב עליו הכסף משנה וז"ל מעולם הוקשה לי בין בגמרא בין בפוסקים השתא שנים פסול. ג' מיבעיא. ולא מצאתי לשום מחבר בזה דבר וצריך עיון ע"כ. ומ"ש הר"ב ועל פטמתו עיין לקמן גבי נסדק:

נטלה פטמתו. כתב הר"ב הדד שבראשו כמו פטמא של רמון. עיין פירושו במשנה ג' פ"ב דמסכת עוקצים:

נסדק. כתב הר"ן יש שפירשו לארכו משני צדדין ומיהו דוקא מלמטה. אבל בחוטמו אפי' כל שהוא פסול. וכדאמרינן בגמרא גבי חזזית. ובחוטמו אפילו כל שהוא. ומשמע דה"ה לכל פסולי האתרוג. ויש מחמירים לפסול כל שהוא סדוק מצד אחד עד חללו. או אפילו אינו מגיע לחללו כל שנסדק רוב הקליפה החיצונה העבה עכ"ל. ומאי דקרי ליה חוטמו מפרש לה הר"ב לעיל דהיינו פטמתו. וכ"פ הרמב"ם אע"פ שיש פירושים אחרים בזה:

נקב. פי' הר"ב נקב מפולש כו' אפי' בכ"ש פסול. פירוש לפירושו אפילו אינו בכאיסר. ובכ"ש רוצה לומר כמות שהוא ולא קאי אחסרון כלל דהא מסיים דסיפא דתנן כשר מיירי באינו מפולש ואינו רחב כאיסר. ושיעור כאיסר ר"ל בלא חסרון וקאמר דבאינו מפולש ואינו רחב כאיסר הוא דכשר. הא אע"פ שאינו רחב כאיסר ואין בו חסרון. אלא שהוא מפולש פסול. ונראה דגירסתו במשנה. נקב חסר כל שהו בלא וי"ו. וכן היא גירסת הרמב"ם כמ"ש המגיד ופירש נקב ר"ל מפולש. וחסר כל שהוא ואינו מפולש. וכתב דגם גירסת רש"י כך הוא. אבל בפירש"י שבידינו כתוב בהדיא דגרס בוי"ו. וחדא מילתא הוא. ומיהו לענין הדין ס"ל ג"כ רש"י כרמב"ם שפירש בגמרא בסיפא דמתניתין כל' הר"ב. דבאינו מפולש ואינו רחב כאיסר מיירי ולגרסתו צריכין לפרש דרישא מיירי באינו מפולש. ואם גירסת הר"ב ג"כ כך היא. צ"ל דהלשון שכתב נקב מפולש כו'. לא קאי לפרש המשנה. אלא פסק דין הולך ומבאר. והמשנה מפורשת מאליה מתוך כך והראשון נ"ל עיקר:

עלתה חזזית על מיעוטו. לכאורה משמע דלא צריכא דמדיוק דרישא שמעינן ליה. וליתא. אלא איצטריך לאשמועינן דדוקא בחזזית אחת כשר. אבל כשהם שתי חזזית בשני מקומות. אע"ג דעל מיעוטו הן פסול. מדברי הר"ן למדתי כך. והוא פירשו בע"א לפי דרכו:

נטל עוקצו. פירש"י זנבו כמו בעוקצי תאנים ומתניתין היא בפ"ה דסנהדרין ע"ש:

נקב ולא חסר. כתב הר"ן לכאורה משמע דלא צריכא דמדיוק דרישא שמעינן ליה. וליתא. אלא איצטריך דברישא קתני דנקב נקב מפולש. אפילו לא חסר כ"ש פסול [דבלא וי"ו גרסינן] תני הכא נקב ולא חסר כ"ש לאשמעינן דנקב נקב שאינו מפולש כשר ע"כ. ונ"ל דה"ק דאי לאו סיפא ה"א נקב דרישא היינו בקוץ ומחט ולהכי פסול בלא חסרון אפילו אינו מפולש. כדתנן. וחסר כ"ש היינו על ידי הפסד פירי ורקבון. קמ"ל סיפא דנקב היינו כעין רישא בקוץ ומחט דכשר בלא חסרון וקשיא רישא לסיפא. אלא רישא במפולש וסיפא באינו מפולש ולגרסת רש"י דגרס בוי"ו ואיכא למטעי ולפרש דרישא דבעי חסרון בנקב דהיינו דוקא במפולש נמי. אתא סיפא דמשנה יתירא היא דלדיוקא לא איצטריך. אלא לגלויי דרישא באינו מפולש:

והירוק ככרתי. שדומה לעשבים. הרא"ש. ועיין במשנה ב' פ"ק דברכות ובמשנה ו' פ"ב דנדה:

ורבי יהודה פוסל. וטעמא מפרש בגמרא דף ל"א. משום דלא גמר פירי. וכתב הר"ב וכל הני פסולים בי"ט ראשון כו'. עיין במשנה י"ב. וכתב ב"י דטעמא די"ט שני דינו כשאר הימים משום דבקיאינן בקביעא דירחא. ועיין בפרק דלקמן משנה ב':