מסכת יומא - פרק ח - משנה ח

חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּאי מְכַפְּרִין. מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵרוֹת קַלּוֹת עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה. וְעַל הַחֲמוּרוֹת הִיא תוֹלָה עַד שֶׁיָּבֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר:

חטאת ואשם ודאי. מכפרים עם התשובה. ולא חש התנא להזכירה, דמסתמא כשהוא מביא חטאתו ואשמו כבר עשה תשובה, שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן:

אשם ודאי. כגון אשם גזילות ואשם מעילות:

על עשה ועל לא תעשה. הניתק לעשה, תשובה מכפרת. אבל לא תעשה שיש בה מלקות, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר. ומסקנא דמלתא בגמרא, שאם הזיד בעשה ובלאו הניתק לעשה, או שגג בלא תעשה שיש בו מלקות ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלין לו. ואם הזיד בלאו שיש בו מלקות, תשובה תולה ויוה״כ מכפר. ואם שגג בחייבי כריתות ומיתות בית דין, החטאת מכפרת עם התשובה. ואם הזיד בהם, תשובה ויום כפורים תולין, ויסורין ממרקין. והני מילי כשלא חלל את השם, כלומר שלא חטא והחטיא אחרים, אבל אם חלל את השם אין כפרתו נגמרת עד שימות. וכל זה בזמן שאין שם שעיר המשתלח, אבל בזמן שיש שעיר המשתלח הוא מכפר על כל העבירות קלות וחמורות, חוץ מעבירות שבין אדם לחברו שאין מתכפר לו עד שירצה את חברו:

ואשם ודאי. דאילו אשם תלוי אע"ג דכתיב ביה כפרה (שם ה') וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג. לא מכפר כפרה גמורה אלא תולה להגין עליו מן היסורין עד שיודע לו שודאי חטא ויביא חטאת. אי נמי הנך אין אחר מכפר כפרתן. אשם תלוי אחר מכפר כפרתן דתנן [במשנה ד' פ"ו דכריתות] חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכפורים חייבין. אשמות תלויין פטורין. גמרא:

מכפרין. פירש הר"ב עם התשובה ולא חש למיתנה וכו' שאם לא היה מתחרט כו' שזו עיקר התשובה. וז"ל הרמב"ם והתשובה הוא שיתודה אדם על עונותיו לפני השם ויתנחם על מה שחטא ויקבל עליו שלא ישוב לאותו עון לעולם. אמר בוידוי והפרישה מן העון. ומודה ועוזב ירוחם (משלי כ"ח) ואמר בחרטה על העון כי אחרי שובי נחמתי (ירמיה ל"א):

על עברות קלות וכו'. מ"ש הר"ב ומסקנא דמלתא בגמרא שאם הזיד וכו' אינו זז וכו' דארבעה כתובים כתיבי. נאמר (ירמיה י"ג) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. למדת שיש עבירה שמתכפרת בתשובה לבדה. ונאמר (ויקרא ט"ז) כי ביום הזה יכפר עליכם למדת שיש עבירה שצריכה יה"כ. ונאמר (תהלים פ"ט) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם למדת שיש עבירה שצריכה יסורין ומסתברא הקל לקלה והחמור לחמורה. ונאמר (ישעיה כ"ב) ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמותון. למדנו שיש עבירה שאין לה כפרה אלא במיתה. וזוהי חלול השם. פי' הר"ב חוטא ומחטיא אחרים. וכדפירש"י. ובגמרא משמע דכל שעושה עבירה ואחרים למדין ממנו לנהוג ג"כ קלות בדבר מקרי חלול השם דהיינו מחטיא אחרים. והיינו דלעיל מהך קרא כתיב ויקרא ה' וגו' לבכי ולמספד וגו' והנה הרוג בקר ושחוט צאן וגו'. כביכול לפניו יש אבל והם אוכלים ושמחים. והרואים כך סוברים דלית דין ולית דיין אין לך חילול השם גדול מזה. [*ועיין בפי' הר"ב משנה ט' פ"ה דאבות ועוד שם פ"ג משנה י"א וסוף פ"ד] ומ"ש ואם שגג וכו' החטאת מכפרת מסיים הרמב"ם או שחטא חטא שהוא חייב עליו אשם ודאי והביא אשמו. ומ"ש הר"ב אבל בזמן שיש שם שעיר כו' כדתנן במשנה ו' פ"ק דשבועות ע"ש: