מסכת יומא - פרק ז - משנה ה

כֹּהֵן גָּדוֹל מְשַׁמֵּשׁ בִּשְׁמֹנָה כֵלִים. וְהַהֶדְיוֹט בְּאַרְבָּעָה, בְּכֻתֹּנֶת וּמִכְנָסַיִם וּמִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט. מוֹסִיף עָלָיו כֹּהֵן גָּדוֹל, חשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וָצִיץ. בְּאֵלּוּ נִשְׁאָלִין בְּאוּרִים וְתֻמִּים. וְאֵין נִשְׁאָלִין אֶלָּא לַמֶּלֶךְ וּלְבֵית דִּין וּלְמִי שֶׁהַצִּבּוּר צָרִיךְ בּוֹ:

באלו נשאלים. כהן הנשאל באורים ותומים צריך ללבוש שמונה בגדים. וכיצד שואלים באורים ותומים השואל פניו אחורי הכהן הנשאל והנשאל פניו כלפי הארון, והשואל אומר האעשה דבר פלוני או לא אעשה. ואינו שואל בקול רם ולא מהרהר בלבו, אלא בקול נמוך. ורוח הקודש לובשת את הכהן ומביט בחושן. ורואה אותיות בולטות בחושן כנגד פניו עשה כך או לא תעשה כך. לפי שהיו כתובים על אבני החושן שמות של י״ב שבטים ואברהם יצחק ויעקב ושבטי יה, נמצאת כל האלפא ביתא שם, ורוח הקודש היתה מודיעה לכהן איך יצרף האותיות הבולטות זו עם זו, עד שיבין משמעותן של הדברים:

אלא למלך וכו׳ דכתיב (במדבר כ״ז:כ״א) ולפני אלעזר הכהן יעמוד וגו׳ הוא, זה מלך. וכל בני ישראל אתו מי שכל בני ישראל אתו לצאת למלחמה. אחריו, זה משוח מלחמה [דהיינו] למי שצורך הצבור בו. וכל העדה, אלו סנהדרי גדולה:

[*ומצנפת. בתורה נקרא דשל הדיוטות מגבעת ולשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. תוספות פרק ב' דף כ"ה. ורש"י מפרש בפירוש החומש דהכל חדא. ותלמידי הר"י כתבו בפרק אין עומדין דמצנפת קטנה ממגבעת. והרמב"ן בפירוש החומש בואתה תצוה כתב שהמצנפת היא כמין צניף שצונף בו את ראשו. מגלגל ומחזיר מגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל ומצנפת של כהן גדול אינה קרויה מגבעת בשום מקום. אבל בכהן הדיוט אמר הכתוב מגבעות. ואף היא מצנפת היא. אלא שקושר בה כל ראשו ומעלה הכפלים עליו כמין מגבעת שהוא כובע. כדברי אונקלוס כו'. בחילוף כ"ף וגימ"ל באותיות גיכ"ק. ולפי שהמגבעת כמו מצנפת הזכירו חז"ל תמיד בכהן גדול. ובכהן הדיוט מצנפת וכו'. ולשון הרמב"ם בריש פרק ח' מהלכות כלי המקדש קרוב לדברי הרמב"ן שז"ל מצנפת האמורה באהרן היא המגבעת האמורה בבניו אלא שכהן גדול צונף בה כמי שלופף על השבר ובניו צונפין בה ככובע ולפיכך נקראת מגבעת עכ"ל. אבל הראב"ד השיגו שמגבעות הם ככובעים שלנו חדין מלמעלה והן קצרין ע"כ. ולדבריו צ"ל כדברי התוספות]:

באלו נשאלין. כתב הר"ב השואל פניו אחורי הכהן. וכ"כ הרמב"ם. ואע"ג דלישנא דברייתא פניו כלפי הכהן ה"פ פניו פונות למקום שפונים פני הנשאל. והכ"מ הכריח שכן הוא בסוף פ"י מהל' כלי המקדש. ומ"ש בקול נמוך. זה לשון הרמב"ם [שם] בקול נמוך כמי שמתפלל בינו לבין עצמו ע"כ. והיינו דמתפלת חנה ילפינן: