מסכת יומא - פרק ג - משנה ג

אֵין אָדָם נִכְנָס לָעֲזָרָה לָעֲבוֹדָה, אֲפִלּוּ טָהוֹר, עַד שֶׁיִּטְבֹּל. חָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָׂרָה קִדּוּשִׁין טוֹבֵל כֹּהֵן גָּדוֹל וּמְקַדֵּשׁ בּוֹ בַיּוֹם, וְכֻלָּן בַּקֹּדֶשׁ עַל בֵּית הַפַּרְוָה, חוּץ מִזּוֹ בִלְבָד:

לעבודה. לאו דוקא:

עד שיטבול. שהדברים קל וחומר ומה כהן גדול המשנה מקודש לקודש, מעבודת חוץ לעבודת פנים ומעבודת פנים לעבודת חוץ, טעון טבילה בין עבודה לעבודה, זה הבא מביתו שהוא מחול לקודש לא כל שכן שטעון טבילה:

על בית הפרוה. על לשכת בית הפרוה:

חוץ מזו. הראשונה, שהיתה בחול ע״ג שער המים, ובצד לשכתו היתה:

לעזרה. לעזרת ישראל כן פי' הר"ב במשנה ח' פ"ק דכלים. ואני הארכתי להוכיח שכדבריו כן הוא בספר צורת הבית סי' ע"א:

[*לעבודה. פי' הר"ב לאו דוקא ומסיימי התוס' אלא אפילו לשחיטה דלאו עבודה היא מוכח לקמן דבעי טבילה ואפילו בלא עבודה רק שנכנס לעזרה וכן מוכח בירושלמי דקאמר לא סוף דבר לעבודה אלא אפילו שלא לעבודה וכן מוכח לקמן עכ"ל]:

עד שיטבול. פי' הר"ב שהדברים ק"ו ומה כ"ג המשנה מקדש לקדש כו'. אע"פ שטבל כבר טבילה חשובה במקום קדוש. ואע"פ שהוא כ"ג דקדוש טפי ואע"פ שהוטלה עליו כל עבודת היום וזריז וזהיר טפי מתוך כך. ומחמת שכפרת היום מרובה אפ"ה צריך טבילה וכו' כל אלו חומרות צריך להכניס בק"ו דאלת"ה איכא למפרך. כ"כ התוס':

חמש טבילות ועשרה קדושין. דכתיב. (ויקרא ט״ז:ד׳) בגדי קדש הם ורחץ בשרו במים ללמדך שכל חליפות קדש בו ביום טעון טבילה. ומניין שכל טבילה צריכה ב' קדושין. ת"ל ופשט ורחץ ורחץ ולבש. אם אינו ענין לטבילה דנפקא מבגדי קדש תנהו ענין לקדוש. דכתיב (שם) ופשט את בגדי הבד. וסמיך ליה ורחץ וגו' ולבש את בגדיו שדינן ורחץ אופשט ואולבש כאילו כתיב [ורחץ] תרי זמני. גמרא [ורש"י]:

וכולן בקודש וכו'. עיין בפי' משנה ו':

על בית הפרוה. עיין משנה ח' פ"ג דמעשר שני. [*ועיין במשנה ו']:

חוץ מזו בלבד. פי' הר"ב הראשונה. וכתבו התוס' סברא הוא כיון דאכתי לא נתחדש בבגדי קדש שיטבול בחול: