מסכת יומא - פרק א - משנה ז

בִּקֵּשׁ לְהִתְנַמְנֵם, פִּרְחֵי כְהֻנָּה מַכִּין לְפָנָיו בְּאֶצְבַּע צְרֵדָה, וְאוֹמְרִים לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, עֲמֹד וְהָפֵג אַחַת עַל הָרִצְפָּה. וּמַעֲסִיקִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה:

פרחי כהונה. בחורים שמתחיל שער זקנם לפרוח קרויין פרחי:

באצבע צרדה. האצבע הסמוכה לאגודל:

ולשון צרדה. צרתא דדא כלומר צרתה של האגודל הסמוכה לה, היו מחברים האגודל באצבע הסמוכה לה ושומטה ומכה על כפו ומשמיע קול כדי שלא יישן כהן גדול:

עמוד. על רגליך:

והפג אחת על הרצפה. של שיש להסיר חומם. שצינון הרגלים מסיר השינה, והפג לשון הסרה, כמו מפיגין טעמן [ביצה י״ד.]:

באצבע צרדה. פי' הר"ב אצבע הסמוכה לאגודל וכו' וכפירש"י. וכתבו התוס' בפ"ג דמנחות דף ל"ה וז"ל הדבר ידוע שא"א להשמיע קול אלא כשמכה באמצעי וכן הוא בילמדנו בסוף פ' בא ושעור רצועה של יד עד אצבע צרדה ומאי צרדה אמצעי. ועוד הביא בערוך דתניא בתוספתא איזהו אצבע צרדה. זו אצבע גדולה של ימין. וכן יסד הקליר בפרשת שקלים ע"כ. ותוספתא זו היא בפירקין דהכא גם הרמב"ם פי' אצבע אמצעי. ומה שהכריח לרש"י לפרש אצבע הסמוכה לאגודל משום דהכי איתא בגמרא מאי צרדה צרתא דדא מאי היא גודל. והבין דה"פ למאי היא צרה. ומשני לגודל. ול"נ ע"פ המפרשים ז"ל דה"פ. צרתא דדא דצרדה היא אותו אצבע הארוך ונקרא כן לפי שהיא צרה לאחרת ר"ל שאצלה הסמוכה גם לגודל והיינו צרה דדא. ולפי שלא שייך לומר שהאחת צרה לחברתה אלא בערך ג' שמשתתפין עמו דוגמתו שתי נשים שהם צרות זו לזו בערך בעליהן שמשתתפין עמו. וזה ששאל מאי היא ?, כלומר מאי צרה שייך. ומשני גודל הוא השלישי שמשתתפין עמו לפי שהסמוכה אל הגודל משתתפת יותר שהיא מצרנית יותר. הלכך קורא להארוך צרדה. שהיא צרה לאצבע הסמוכה כאילו הסמוכה היא עקרת הבית. והארוך הצרה בהתכנס אחריה

והפג. וריחו לא נמר (ירמיה מח) מתרגמינן וריחיה לא פג. רש"י פ"ג משנה ה'. [*ולשון הרמב"ם בפירושו שתעמוד שעה אחת ובחבורו פ"א מהלכות תמידין כתב עמוד והצטנן מעט כו']: