מסכת ביצה - פרק ד - משנה ג

אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים, לֹא מִן הַקּוֹרוֹת, וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְיוֹם טוֹב. וְאֵין מְבַקְּעִין לֹא בְקַרְדֹּם וְלֹא בִמְגֵרָה וְלֹא בְמַגָּל, אֶלָּא בְקוֹפִיץ. בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא פֵרוֹת, סָתוּם וְנִפְחַת, נוֹטֵל מִמְּקוֹם הַפְּחָת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה וְנוֹטֵל:

אין מבקעין עצים מן הקורות. הסדורות ארץ, כדי שלא יתעקמו, ועומדות לבנין:

ולא מן הקורה שנשברה ביו״ט. ואע״ג דהשתא להסקה קיימא, בין השמשות לאו להכי קיימא:

ואין מבקעין לא בקרדום. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אבל מבקעין מן הקורה שנשברה מעיו״ט, וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום:

ולא במגרה. כעין סכין ארוך מלא פגימות וקוצצין בו עצים עבים. וכלי אומן הוא:

מגל. אף הוא כלי אומן, ונראה כרוצה לעשות מלאכה:

אלא בקופיץ. סתם קופיץ הוא סכין של קצבים ואינו כלי אומן. ויש מהן שיש להן שני ראשין, ראש אחד רחב ונקרא צד נקבות, וראש אחד צר ונקרא צד זכרות, ואין מבקעין בו אלא בצד זכרות שלו:

נוטל ממקום הפחת. ולא אמרינן מוקצים מחמת איסור הן דאין יכול לפחתו ביו״ט ואסח דעתיה מינייהו, דבית דתנן במתניתין מיירי שאינו בנוי בטיט ובסיד אלא סדור של לבנים זו על זו בלא טיט, והשתא אין בפחיתתו איסורא דאורייתא, הלכך לאו מוקצים נינהו, כי היכי דאמרינן גבי טבל דלאו מוקצה הוא שאם עבר ותקנו מתוקן:

אף פוחת לכתחלה. דהואיל ואין שם טיט אלא לבנים סדורין זו על זו לא הוי סותר ושרי לפחות לכתחלה. ואין הלכה כר״מ:

לא מן הקורות. פירש הר"ב שעומדות לבנין. ואפילו לר"ש. כמ"ש הטור סימן תק"א. וכתב ב"י דטעמא מפני שהן מוקצים מחמת חסרון כיס דמודה ביה ר"ש [*וכדכתב הר"ב בסוף משנה א']:

ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט. כתב הר"ב דבין השמשות לאו להכי קיימא. וכיון דאתקצאי בין השמשות אתקצאי לכולי יומא. רש"י ריש מכילתין וכדכתב הר"ב בסוף פרק ג' דשבת. ושמע מינה דסתם מתניתין כרבי יהודה דמוקצה אסור. ואע"ג דבשבת סתים לן כר"ש במשנה ד' דפרק כ"ד מחתכין את הנבילה לפני הכלבים וכמו שכתבתי שם בס"ד היינו טעמא דשבת חמירא ולא אתי לזלזולי ביה סתם כרבי שמעון דמיקל. יו"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה לאקולי ביה טפי סתם כרבי יהודה דמחמיר. גמרא דריש מכילתין. וממתני' דלעיל אין ראיה דכיון שנשנית בשם רבי יוסי לא הוי סתמא. ועיין סוף מכילתין:

ואין מבקעין. כתב הר"ב מתניתין חסורי מחסרא וה"ק אבל מבקעין כו'. וכתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות יו"ט ולמה לא נאסר הבקוע כלל מפני שאפשר שיפגע בעץ עבה ולא יכול להבעירו וימנע מלבשל לפיכך התירו לבקע בשינוי וכל הדברים הדומין לזה. מזה הטעם התירו בהן מה שהתירו ואסרו מה שאסרו. והראב"ד כתב כיון דא"א לבשל ולאפות בלא עצים עשו הבקיעה כדיכת מלח שהתירו אותו ע"י שינוי במ"ז דפ"ק:

ולא בקרדום. סתם קרדום עשוי כמין כלי אומנות שעושין בו אוכפות וסרגות שקורין איישי"ש [*)איינע האקע:]. ויש שיש לו שתי פיות כו' רש"י:

מגל פי' ערוך מגל יד עשוי לשבר עצמות ועצים והוא חלק. ועיין לקמן:

בקופיץ כתב הר"ב ואין מבקעין בו אלא בצד זכרות שלו שזה הצד עשוי לבקע בו עצים. וצד הרחב קוצצין בו העץ לרחבו דדמי למלאכת האומן. רש"י:

נוטל ממקום הפחת. פי' הר"ב דבית דמתני' בסדור לבנים כו' שאין בפחיתתו איסור דאורייתא. וכן כתב רש"י. והקשו בתוס' ממעות שעל הכר דמ"ב פכ"א דשבת. דאם הונחו שם מע"ש הוה בסיס ואסור. ואע"ג דלא הוה אלא מוקצה מדרבנן. ותירץ הר"ן בשם הרמב"ן דהכא הפירות עצמן ראוין. ולא נעשו בסיס לבית אלא שדבר אחר גורם שאינו יכול ליהנות מהן. ואינו אלא כאילו היה פירותיו במקום שאינו יכול להלוך שם. ע"כ. ומ"ש הר"ב כי היכי דאמרינן גבי טבל [בגמרא שילהי פירקין שילהי דף ל"ד] ולמ"ש בשם הרמב"ן ה"נ הני פירות ראוין הן ולא דמו למעות שעל הכר שהמעות אינן ראוין. ובס"ס נמי לא שייך לומר גבי טבל. אלא שדבר אחר גורם שאינו יוכל להנות מהן: