מסכת מקוואות - פרק ה - משנה ו

גַּל שֶׁנִּתְלַשׁ וּבוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, וְנָפַל עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים, טְהוֹרִים. כָּל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, טוֹבְלִין וּמַטְבִּילִין. מַטְבִּילִין בַּחֲרִיצִין וּבִנְעָצִים וּבְפַרְסַת הַחֲמוֹר הַמְעֹרֶבֶת בַּבִּקְעָה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַטְבִּילִין בְּחַרְדָּלִית. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין מַטְבִּילִין. וּמוֹדִים שֶׁהוּא גוֹדֵר כֵּלִים וְטוֹבֵל בָּהֶם. וְכֵלִים שֶׁגָּדַר בָּהֶם, לֹא הֻטְבְּלוּ:

גל שנתלש. מן הים שהולך וסוער:

ונפל על האדם ועל הכלים טהורים. לחולין בלבד, דחולין לא בעו כונה. אבל למעשר שני ולתרומה, לא טהר הטובל עד שיכוין:

טובלין. איש ואשה:

ומטבילין. כלים או ידים במקום שצריך טבילת ידים, כגון לקודש דלא סגי בנטילה:

חריצין. רחבים ומרובעים כמערה, אלא שאינן מקורין:

נעיצין. קצרים מלמטה ורחבים מלמעלה:

פרסת חמור. והוא הדין פרסת כל בהמה:

המעורבת בבקעה. גומא שנעשית בקרקע על ידי פרסת רגל של בהמה ונתקבצו בה מים, והיא מעורבת למקוה של ארבעים סאה על יד נקב כשפופרת הנוד, מטבילין בה:

חרדלית. כמו הר דלית זרם מים הבאים מדליו של הר, פירוש מגובה ההר ואפילו אין מתחלתן ועד סופן אלא ארבעים סאה מטבילין בהן לבית שמאי ובית הלל אומרים אי מטבילין. עד שיהיו ארבעים סאה במקום אחד, שאין חרדלית מטהרת אלא באשבורן:

שגודר כלים וטובל בהם. עושה מחיצה בכלים כדי שיעכבו הילוך המים ולא יהיו זוחלין, וטובל באותן המים שבתוך מחיצת הכלים שהן כמי מקוה וכלים שגדר בהן לא הוטבלו. לפי שלא הוטבל כל הכלי במים שבתוך המחיצה, כי אם הצד שכלפ החרדלית ולא צד שכלפ חוץ. ואי קשיא, והא אמר ר יוסי לעיל כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו, והיכי פליג אבית הלל שמודים שגודר כלים וטובל בהן. יש לומר, דהאי ומודים אסיפא קאי, דאמר וכלים שגדר בהן לא הוטבלו, והכי קאמר, מודים בית שמאי לבית הלל שהגודר כלים וטבל בהן, כלים שגדר בהן לא הוטבלו. אבל בית הלל לעולם סברי שאין גודר כלים וטובל בהן, כר׳ יוסי דאמר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו. והכי משמע בתוספתא:

גל שנתלש. פי' הר"ב מן הים. וסתמא כר"י דמטהר ליה בזוחלין. הרא"ש. וכתב ב"י בשם מהרי"ק שורש קט"ו דק"ל מדריש פירקין העבירו ע"ג בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה. ופשיטא שאין לך הפסקה מן המעין גדולה מזו שנתלש הגל מן הים והולך למרחוק. וכן אין לך זחילה גדולה מזו שאין כאן אשבורן כלל. וניחא ליה דהא שהפסיקו הרי הוא כמקוה היינו דוקא היכא שנחו המים במקוה. וכבר נעשו אשבורן. אבל היכא דאכתי לא נייחי מיא באשבורן אלא עדיין חיים וזוחלין מכח נביעת המעין. אע"פ שהופסקו מהמעין. מ"מ שם מעין עליהם עדיין מצד עצמן. כיון דאכתי חיים וזוחלין הם ולא פקע חיותן מנייהו. ע"כ:

ובו ארבעים סאה. תמיהני למאי דפרישית בפ"ק מתני' ז דבמעין לא בעינן מ' סאה אלא כל שגופו עולה בו בבת אחת הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. למאי נפקא מיניה מצריך הכא שיהא בו מ' סאה. והרא"ש כתב בשם ר"י דאף מעין אינו מטהר בכל שהוא אלא לכלים. אבל לא לאדם. דלעולם בעינן מ' סאה אפי' בקטן. ומביא ראיה מדאמרי' בפ' חומר בקדש [דף כב] ארעא חלחולי מחלחלא ובעינן מ' סאה. ובמקוה לא שייך לומר חלחולי מחלחלא. אלא במעין שגידי המים מתחברים תחת הקרקע וקאמר דבעינן מ' סאה וכתב שנראין דברי ר"י כי אין להשיב על ראייה שהביא. וגם מסתבר הואיל ושיערו חכמים מי מקוה אמה על אמה כו' מים שכל גופו עולה בהן. לא פלוג באדם לשער בכל א' לפי גופו ע"כ לשונו. ובעיני יפלא שלא הביאו ראיה ממשנתינו. לפי שהיא נראית ראיה גדולה דמצריך ארבעים סאה אפי' במעין והיינו לטבילת אדם. וכ"ש דנפלאתי על הסוברים דאין צריך מ' סאה לטבילת אדם שבמעין וצריך עיון. וע' עוד מזה בסוף פ"ז:

טהורים. פי' הר"ב לחולין בלבד וכו' אבל למעשר שני וכו'. ע' מ"ש בזה במ"ו פ"ב דחגיגה:

המעורבת בבקעה. שנתקבצו בבקעה מי גשמים של ארבעים סאה. הר"ש. והוא שכתב הר"ב מעורבת למקוה וכו':

בחרדלית. לשון הר"ב כמו הרדלית. והומר בו החי"ת במקום ה"א. הרמב"ם:

שגודר כלים כו'. כ' הר"ב ואי קשיא והא אר"י וכו'. ולכאורה אף לפי' הרא"ש שכתבתי בדבור נוטפין כו' וכן נמי לפי' הרמב"ם שכתבתי בדבור שאחריו קשיא נמי שאע"פ שלפי פירושם דברי ר' יוסי אינן אמורים אלא לעשות שיהיו זוחלין. ואילו הכא מונע הזחילה ובהא לא מיירי. מ"מ זיל בתר טעמא. דמידי הוא טעמא דר"י אלא לפי שאין מהוין המקוה אלא ע"י דבר שאינו מק"ט ואילו ה"נ מניעת הזחילה הוא מהוה ומכשירו שראוי לטבול בו. אבל א"א לומר כן דאדרבה הרא"ש הקשה מכאן ג"כ על פי' הר"ש דמפרש לעיל דאין מזחילין היינו מניעת זחילה דהא הכא תנן דמבטלין הזחילה ע"י כלים. טמאים ומיהו מ"מ קשיא דאם מניעת הזחילה היא מכשרת המקוה אמאי לא קרינא ביה נמי יהיה טהור הוייתן תהא על ידי טהרה. ואע"ג דהב"י כתב גבי הבא להמשיך מים למקוה כו' דלהרמב"ם לא בעינן הויה ע"י טהרה. אלא לצריכי מים חיים ושכ"כ הרא"ש בתשובה. מ"מ קשיא היאך פסק בפ"ט מה"מ [הי"ד] להא דר"י ופסק נמי [הט"ז] להא דגודר כלים וטובל [*בהן ולא חילק בהן בצריכי למים חיים לאינן צריכין] וגם דלדברי הב"י צריך לדחוק דדרשה דיהיה טהור ארישא דקרא קאי אאך מעין. ולא על בור ומקוה דסמיך ליהיה טהור. וכן מבואר בתשובת הרא"ש וזה דוחק מאוד. אלא שאין מענין החבור להאריך בזה. ואשוב לעיקר הקושיא ואומר דלא קשיא קרא כלל. דיהיה טהור כתיב ודרשינן הווייתן תהא ע"י טהרה ולא מקרי הויה אלא מה שמהוין ועושין. ולא מה שמונעין שהמניעה היא הפך ההויה. ואע"פ שעל ידי זאת המניעה נעשית דבר מכל מקום קא חזינן דהתורה לא הקפידה אלא על הויה המהוית. ולא על מניעה: