מסכת מקוואות - פרק ה - משנה ד

כָּל הַיַּמִּים כְּמִקְוֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א), וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַיָּם הַגָּדוֹל כְּמִקְוֶה. לֹא נֶאֱמַר יַמִּים, אֶלָּא שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מִינֵי יַמִּים הַרְבֵּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַיַּמִּים מְטַהֲרִים בְּזוֹחֲלִין, וּפְסוּלִין לַזָּבִין וְלַמְצֹרָעִים, וּלְקַדֵּשׁ מֵהֶם מֵי חַטָּאת:

הים הגדול כמקוה. לא קרא הכתוב מקוה אלא לים הגדול, דביה משתעי קרא במעשה בראשית, ששם נקוו כל מימי בראשית:

ולא נאמר ימים. בלשון רבים, אלא מפני שמעורבין בו מיני ימים הרבה, שכל הנחלים הולכים אליו:

רבי יוסי אומר כל הימים. וים הגדול נמי תורת מעין עליהם לענין שהם מטהרין בזוחלין, מפני שהנחלים הולכים וזוחלין עליהם. אבל פסולין הן לתורת מים חיים, שהכתוב קראן מקוה. והלכה כר׳ יוסי:

רבי יוסי אומר כל הימים מטהרים בזוחלין. פי' הר"ב מפני שהנחלים הולכים וזוחלי' עליהם. עיין מה שכתבתי במ"ח פ"ח דפרה: