מסכת מקוואות - פרק ה - משנה ג

מַעְיָן שֶׁהוּא מָשׁוּךְ כְּנָדָל, רִבָּה עָלָיו וְהִמְשִׁיכוֹ, הֲרֵי הוּא כְמוֹ שֶׁהָיָה. הָיָה עוֹמֵד וְרִבָּה עָלָיו וְהִמְשִׁיכוֹ, שָׁוֶה לְמִקְוֶה לְטַהֵר בְּאַשְׁבֹּרֶן, וּלְמַעְיָן לְהַטְבִּיל בּוֹ בְּכָל שֶׁהוּא:

שהוא מושך כנדל. שמימיו זוחלים במקומות הרבה, כשרץ זה שמרבה רגלים, וקורין לו בלע״ז צנטופיד״י:

ריבה עליו. מים שאובים, עד שנמשכו ונתגדלו המקומות שמימיו זוחלים שם:

הרי הוא כמו שהיה. המקומות הללו מטהרים בזוחלים ובכל שהוא כמו שהיו בתחילה:

היה המעין עומד. ולא היו מימיו נזחלים, וריבה עליו מים שאובים ונתגדל המעין עד שמימיו נזחלים אילך ואילך מחמת המים שאובין:

שוה וכו׳ למעין. המקומות הללו שהמים נזחלים בהם, שוין למעין שמטהרים בכל שהן, ושוים למקוה שאין מטהרים בזוחלין אלא באשבורן. פירוש אחר, ריבה עליו והמשיכו, הרחיב הבריכות שהיו מושכות מים מן המעין ההוא והגדילן, הרי הוא כמות שהיה, דבמקום שהיו מימיו זוחלים קודם שריבה עליהן והרחיבן, שם מטהר בזוחלין, ומן הצדדים אין מטהר אלא באשבורן. אבל אם לא היו מימיו זוחלים אלא עומדים, וריבה עליו, שהרחיב מקום עמידתן, והמשיכם, שעשה מקום עמידתן זוחלין, שוה למקוה לטהר באשבורן, ואין מטהר בזוחלין, מאחר דעיקר מקום המעין אינן זוחלין:

מעין שהוא משוך כנדל ריבה עליו והמשיכו. כתב הר"ב בפ"א שהרחיב הבריכות שהיו מושכות מים מן המעין. וזה לשון הר"ש ריבה עליו לא שריבה לו מים שאובים. דא"כ לא היה מטהר בזוחלין. כדתנן לעיל בסוף פ"ק. אלא ריבה עליו היינו שעשה בריכות לכל המקומות שהיה מוליך ונתמלא כל אחת מים. הרי הוא כמות שהיה. דבמקום שהיו מימיו זוחלים קודם שריבה עליהן והרחיבן וכו'. ופי' הראשון שכתב הר"ב הוא פי' הרמב"ם. ומפרש דסיפא היה עומד וכו' היא המעלה הרביעית [משש] שבמקוה דבפ"ק. ובב"י כתב בשם הרא"ש כמו שפירש הרמב"ם. [*שנתן טעם לדבר שכיון דבלאו הכי היו זוחלין באותן המקומות. אלא שעתה נתרבה זחילתן]. ודמסיים אסיפא דהיינו הא דתנן בפ"ק. למעלה מהן מעין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין וכו':

כנדל. ל' הר"ב כשרץ זה שמרבה רגלים דקים. הרמב"ם: