מסכת מקוואות - פרק ד - משנה ד

מַיִם שְׁאוּבִין וּמֵי גְשָׁמִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בֶחָצֵר, וּבָעֻקָּה, וְעַל מַעֲלוֹת הַמְּעָרָה, אִם רֹב מִן הַכָּשֵׁר, כָּשֵׁר. וְאִם רֹב מִן הַפָּסוּל, פָּסוּל. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, פָּסוּל. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁמִּתְעָרְבִין עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לַמִּקְוֶה. הָיוּ מְקַלְּחִין בְּתוֹךְ הַמַּיִם, אִם יָדוּעַ שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם כְּשֵׁרִים, עַד שֶׁלֹּא יָרַד לְתוֹכוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין, כָּשֵׁר. וְאִם לָאו, פָּסוּל:

מים שאובים. שהן פסולים למקוה. ומי גשמים. הכשרים. שנתערבו בחצר או בעוקה. גומא שהמים מתקבצים בהן, או על מעלות המערה, ומשם נמשכו וירדו למקוה:

אם רוב מן הכשר. כגון שכ״א סאה מהן מי גשמים. וי״ט מים שאובין, כשר:

היו מקלחין בתוך המים. שלא ירדו למקוה על ידי המשכה דרך החצר והעוקה ומעלות המערה, אלא מן הכלים עצמן היו מקלחין לתוך המקוה:

ואם לאו פסול. דשלשה לוגין מים שאובים פוסלים כשנפלו למקוה שלא כדרך המשכה. אבל דרך המשכה אין פוסלין עד שיהיו הרוב מים שאובים, אפילו המים שאובין בפני עצמן שלא נתערבו בכשרים, אין פוסלין דרך המשכה אלא ברוב. כגון מקוה שיש בו כ״א סאה מי גשמים, ממלא בכתף וממשיך לתוכו י״ט סאה מים שאובים וכשר, הואיל והרוב מים כשרים. וכן הלכה:

[*אם רוב מן הכשר. פי' הר"ב כגון שכ"א סאה כו'. וכ"כ עוד בפ"ה דתרומות מ"ו. ושם כתבתי דלענין הדין במשהו יותר מכ' סגי. וכלשון הב"י שאני מעתיק בד"ה ואם לאו כו' בס"ד]:

אם ידוע שנפל לתוכו מ' סאה כו'. עי' מ"ש בזה במ"ה פ"ב:

ואם לאו פסול. פי' הר"ב דג' לוגין מים שאובין כו'. ואפי' המים שאובים בפ"ע שלא נתערבו בכשרים אין פוסלין דרך המשכה אלא ברוב. וכ"כ הרמב"ם. והקשה הכ"מ [פ"ד מה"מ הלכה ח'] מדקתני רישא אימתי בזמן שמתערבין עד שלא יגיעו למקוה. דמשמע שמפני שנתערבו מקודם הוא דמכשרינן. הא לאו הכי לא. ונ"ל דהא דקתני שמתערבין היינו לאפוקי היכא דלא נפלו רוב כשירים ברישא. דהיכא דהיה במקוה פחות מכ' סאה ומשהו מים כשירים. הוא נפסל בג' לוגין מים שאובים אע"פ שנפלו בו בהמשכה. אבל כשהם מתערבים קודם שירדו והם נמשכים ויורדים. אע"פ שאין רוב הכשרים ניכר ועומד לעצמו. כיון שגם השאובים אינם יורדים למקוה בפני עצמם. אלא מעורבין עם הכשרים ובדרך המשכה. כשירים. והכי משמע מדבריו ז"ל שכתב אין המים שאובים פוסלים וכו'. עכ"ל. ואני מצאתי בתוס' פ"ק דתמורה די"ב [סד"ה ואין המים]. שהרגישו בקושיא זו וכתבו. ונראה דקתני נתערבו [עד שיגיעו למקוה]. לאפוקי היכא שהצינור שחקקו ולבסוף קבעו יורד למקוה בלא המשכה. ע"כ. כלומר דנתערבו לאו דוקא ואפילו בלא נתערבו נמי. ולא אתא אלא לאפוקי בלא המשכה. [*ואף דברי הר"ב כך מוכרעין. שכתב היו מקלחים כו' שלא ירדו למקוה ע"י המשכה כו' אלא מן הכלים עצמן. ולא כתב כלשון הר"ש שכתב שלא נתערבו בחצר אלא מהלכין בפני עצמן [למקוה השאובים וכן המי הגשמים עצמן]. ע"כ. אלא דהר"ב ס"ל דרישא גופה אף בלא נתערבו. אלא מהלכים וכו' ולפיכך הוכרח לפרש בסיפא שלא ירדו ע"י המשכה כו'. אלא כו'] ומ"ש הר"ב וכן הל'. כבר הקשיתי לשאול ע"ז בפ"ב מ"ז [ד"ה רי"א]: