מסכת מקוואות - פרק ד - משנה ג

מסכת מקוואות - פרק ד - משנה ג

הַחוֹטֵט בְּצִנּוֹר לְקַבֵּל צְרוֹרוֹת, בְּשֶׁל עֵץ, כָּל שֶׁהוּא. וּבְשֶׁל חֶרֶס, רְבִיעִית. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף בְּשֶׁל חֶרֶס, כָּל שֶׁהוּא. לֹא אָמְרוּ רְבִיעִית אֶלָּא בְשִׁבְרֵי כְלֵי חֶרֶס. הָיוּ צְרוֹרוֹת מִתְחַלְחֲלִים בְּתוֹכוֹ, פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה. יָרַד לְתוֹכוֹ עָפָר וְנִכְבַּשׁ, כָּשֵׁר. סִלּוֹן שֶׁהוּא צַר מִכָּאן וּמִכָּאן וְרָחָב מִן הָאֶמְצַע, אֵינוֹ פוֹסֵל, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה לְקַבָּלָה:

פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת מקוואות - פרק ד - משנה ג

החוטט בצנור. דרך צנור להיות פתוח משני צדדים, ואין פוסל את המקוה אא״כ חקק בו חקק מעט כדי לקבל צרורות המעכבים הלוך המים, וכשחקקו ולבסוף קבעו איירי, הואיל והיה עליו תורת כלי כשהיה תלוש, הרי המים העוברים בו שאובים הן ופוסלים את המקוה:

ובשל חרס. לא חשיב כלי אא״כ יש לו בית קיבול של רביעית:

לא אמרו רביעית אלא בשברי החרס. דוקא בכלי חרס לאחר שנשבר בעינן שיהא השבר מחזיק רביעית. אבל מתחילתו אפילו כל שהוא חשוב כלי. ואין הלכה כר׳ יוסי:

מתחלחלים. מתגלגלים בתוך בית קיבול, שאינם מהודקים בו אע״פ שנתמלא מהם אלא מתנענעים אילך ואילך. לשון ותתחלחל המלכה (אסתר ד׳):

פוסלין את המקוה. דלא נתבטל קיבולו:

ירד לתוכו. לתוך בית קיבולו:

עפר ונכבש. שהעפר נקבע ונעשה מהודק יפה והמים עוברים עליו. תרגום במסלה נעלה (במדכר כ׳) באורח כבישא נסק:

כשר. דאין כאן בית קיבול:

סילון וצינור ומרזב. אחד הוא:

שהוא צר מכאן ומכאן. משני פיותיו, ממקום שהמים נכנסים בו וממקום שיורדים ממנו למקוה:

ורחב באמצע. אפילו הכי לא חשיב לקבלה כל זמן שלא חקק בו לקבל צרורות:

פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת מקוואות - פרק ד - משנה ג

[*בצנור. מ"ש הר"ב בסוף המשנה דסילון וצנור ומרזב אחד הוא. ומיהו נשתנו בגודלן וקטנן. כדפי' הר"ב במ"ו פ"ג דב"ב]:

לקבל צרורות. המתגלגלים במים. כדי שלא ירדו עם המים. הרמב"ם פ"ו מה"מ [הלכה ו'] :

ובשל חרס רביעית. עי' [מ"ש] מ"ב פ"ב דכלים:

ונכבש. פי' הר"ב שהעפר נקבע ונעשה מהודק כו'. וקשיא מהא דתנן בפרק חלון מ"ג חריץ עמוק י' ורחב ד'. מערבין ב' ואין מערבין א'. מלא עפר או צרורות מערבים א'. ולא מצריכים כבישות. וי"ל דגבי חריץ שאני. דהכא מבטל ליה מתורת כלי. ב"י בשם ס' יראים. [*ומתישב בזה ג"כ מ"ז פט"ו דאהלות] ואע"ג דלכאורה נראה דדוקא לפי' דמפרש כבישת רגל הוא דקשיא ליה. בעיני נראה דאפי' כשנפרש כבישה מאיליו נמי קשיא. וכתב הרא"ש דהרמב"ם והראב"ד גורסים ונגפס. כלומר ונעשה חזק וקשה כגפסי'. [*ע"כ. ופי' גפסיס כ' הר"ב במ"ב פ"י דכלים]:

ורחב מן האמצע אינו פוסל כו'. לפי שלא יכוין לזה החלל שיהיה כלי קבול. ואמנם היה הכוונה שיצאו המים מן המקום הצר בחוזק. הרמב"ם. [*ומ"ש הר"ב לא חשיב לקבלה. מלשון הר"ש העתיק כן. אבל נ"ל שצ"ל לא חשיב נעשה לקבלה]: