מסכת מקוואות - פרק ד - משנה ב

הַמַּנִּיחַ טַבְלָא תַּחַת הַצִּנּוֹר, אִם יֶשׁ לָהּ לְבִזְבֵּז, פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. וְאִם לָאו, אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. זְקָפָהּ לִדּוֹחַ, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה:

המניח טבלא תחת הצנור. להמשיך המים למקוה:

אם יש לה לבזבז. שפה סביב מארבע רוחותיה, כדי שיהיה לה בית קיבול:

פוסלת את המקוה. דהוו להו מים שאובים. ומשום צנור לא היה מפסיל מקוה, דאיירי בצנור שקבעו ולבסוף חקקו כדפרישית:

זקפה לידוח. כדי שתודח מטנופת שבה:

אינה פוסלת את המקוה. דלא קיימא כדרך קבלתה:

אם יש לה לבזבז. פי' הר"ב שפה סביב מד' רוחותיה וכו'. דאי מג' רוחות אין זה בית קבול. ובפ"ב דמס' כלים אין לדקדק כלום. דקתני [במ"ג] הטהורים שבכ"ח טבלא שאין לה לזביז. דה"נ קתני [במ"ז] הטמאים שבכ"ח טבלא שיש לה לזביז. הר"ש. ועמ"ש במס' כלים פי"ב מ"ו [ד"ה שנחלקה]. וראיתי בב"י שכתב בשם הרוקח דמשמע דדוקא בב' רוחות הוא דכשר אבל אם יש לו לזביז מג' רוחות פסול':

זקפה לידוח כו' אינה פוסלת כו'. ומיירי כגון דבלאו הטבלא היו המים נמשכים למקוה. דאל"ה אע"פ דאין המים נפסלים מחמת שאיבה. מ"מ נפסלים משום דהויה ע"י טהרה בעינן. כדאיתא בפרק [ה] [במ"ה]. הרא"ש: