מסכת מקוואות - פרק ג - משנה ב

כֵּיצַד. הַבּוֹר שֶׁבְּחָצֵר וְנָפְלוּ לוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין, לְעוֹלָם הוּא בִפְסוּלוֹ, עַד שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ מְלוֹאוֹ וָעוֹד, אוֹ עַד שֶׁיַּעֲמִיד בֶּחָצֵר אַרְבָּעִים סְאָה וְיִטְהֲרוּ הָעֶלְיוֹנִים מִן הַתַּחְתּוֹנִים. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה פּוֹסֵל, אֶלָּא אִם כֵּן פָּקָק:

שיעמיד בחצר ארבעים סאה. מקוה כשר למטה מן הפסול, ופותקן לכשר כדי שיתחברו, ויטהר העליון הפסול מן התחתון הכשר, דאמרינן גוד אסיק. וכל שכן אם הכשר למעלה והפסול למטה, דאמרינן גוד אחית:

אא״כ פסק. שפסקו מימיו ויצאו ממנו מלואו ועוד כדאמרן. ויש גורסים אא״כ פקק, כלומר אא״כ סתם על המקוה אשר עשה עד שלא יגע אחד באלה המים. וגירסא ראשונה נראה לי עיקר. ואין הלכה כר׳ אלעזר בן עזריה:

שיעמיד בחצר כו'. ל' הר"ב ופותקן. פירשתיו במ"ו פ"ה דתרומות:

ויטהרו העליונים מן התחתונים. פי' הר"ב דאמרינן גוד אסיק וכו'. וכ"פ הר"ש. ומדכתב הר"ב שאין הלכה כראב"ע. ש"מ דכת"ק הויא הלכה. ותמיהא לי טובא דבפ"ז מ"ו פסק דלא כר"י דס"ל אמרינן גוד אחית. וא"כ כ"ש דגוד אסיק לא אמרינן וראיתי בכ"מ פ"ה [הלכה ו'] דדייק מדהרמב"ם העתיק המשנה הזו בל' אחרת. ולא כתב בה שאפילו הוא עליון או תחתון. דש"מ דלא ס"ל דאמרינן גוד אחית. וקשה לי על זה דבפירושו לא משמע כן ומהאי דיוקא דדייקינן בדברי הר"ב דהכי איכא נמי למידק בדבריו שבפירושו. ובר מן דין קשה לי סתם מ"ח פ"ו מטהרין את המקואות העליון מן התחתון וכו' וע"י סילון ופסקוה כל הפוסקים ולכן נ"ל שאין מדברי הרמב"ם שבחיבורו הכרע דס"ל דלא אמרינן גוד אחית. וכבר גם הכ"מ כתב שאפשר דליכא למידק מדסתם ולא באר עליון ותחתון אבל כ' דמלשונו שבפ"ח [ה"ח] משמע כן גבי ג' גומות כו' ואני אומר דגם משם אין הכרע שהרי כתב טעם הדבר שאין המים הנזחלין מערבין אא"כ עמדו ואין בל' הזה משמעות דלא ס"ל גוד אחית וכבר גם הכ"מ עצמו כ"כ שם. ולפיכך אומר אני דהרמב"ם פוסק למתני' דהכא כמות שהיא וכמו שפוסק לההיא דפ"ו. ותרווייהו טעמא דאית לן אפילו גוד אסיק ומקטפרס לא קשיא כמו שאפרש בס"ד. והא דבההיא דמתני' ו פ"ז אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים פסק דלא כר"י דס"ל דאף השני טהור התם טעמא משום שאין המים שעל האדם מחוברים. שבמקצתו נגוב. ונמצא שאינו חבור. ומה"ט פסק בסגוס עבה דמתחבר. וכמו שהעלה שם הכ"מ בספ"ח מה"מ [הלכה י"ב] ועוד ראיתי להטור דפסק בההיא דאם היו רגליו של ראשון כו' דאף הב' טהור כר' יהודה. ונתלבט מאוד הב"י למצוא לו טעם ול"נ דטעמו כפשוטו משום דכל הני מתני' ס"ל דאמרי' גוד אסיק וכ"ש גוד אחית. להכי פסק כר' יהודה. ולא הוה סתם ואח"כ מחלוקת. דהא בתר הכי סתים לן תנא בסגוס עבה כר"י. ובהא פליג הטור עם הרמב"ם דלהרמב"ם ההיא דסגוס עבה [ככ"ע היא] דלא [*כמ"ש הר"ב שם שהיא] כר' יהודה ומפני כן צריך לחלק בין אדם לסגוס ודאדם לא שייך ביה גוד אחית מהטעם שכתבתי אבל להטור באדם נמי איכא גוד אחית. ואה"נ דאמרינן ומכשירין ביה. וכן נמי בסגוס מכשירין מטעם גוד אחית והיא סתם שאחר מחלוקת. ולפיכך הלכה כר"י וכת"ק דהכא וכסתם דפ"ו. כך נ"ל בדעת הרמב"ם והטור ומתיישבים כל המשניות הסתומות אליבא דהלכתא:

אא"כ פקק. [*וכתב הר"ב כלומר אא"כ כו' עד שלא יגע אחד באלה המים. אלא [באמצעות] הבור ואז יהיה הבור טהור. כך לשון הרמב"ם] ונ"א פסק. וכתב הר"ב שהיא נ"ל עיקר. וכן היא בנוסחת מהר"ם ז"ל: