מסכת מקוואות - פרק ב - משנה ג

מסכת מקוואות - פרק ב - משנה ג

סְפֵק מַיִם שְׁאוּבִין שֶׁטִּהֲרוּ חֲכָמִים, סָפֵק נָפְלוּ, סָפֵק לֹא נָפְלוּ, אֲפִלּוּ נָפְלוּ, סָפֵק יֶשׁ בָּהֶם אַרְבָּעִים סְאָה סָפֵק אֵין בָּהֶם, שְׁנֵי מִקְוָאוֹת, אֶחָד יֶשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה וְאֶחָד אֵין בּוֹ, נָפַל לְאַחַד מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְאֵיזֶה מֵהֶן נָפַל, סְפֵקוֹ טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁיֶּשׁ לוֹ בַמֶּה יִתְלֶה. הָיוּ שְׁנֵיהֶם פְּחוּתִים מֵאַרְבָּעִים סְאָה, וְנָפַל לְאַחַד מֵהֶם וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְאֵיזֶה מֵהֶן נָפַל, סְפֵקוֹ טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ בַמֶּה יִתְלֶה:

פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת מקוואות - פרק ב - משנה ג

ספק מים שאובים שטיהרו חכמים. במסכת טהרות פרק הזורק טומאה, תמן תנינן, אלו ספיקות שטיהרו חכמים ספק מים שאובין למקוה:

ספק נפלו. שלשה לוגין מים שאובים במקוה חסר:

ספק יש בהן ארבעים סאה. כלומר ספק היה במקוה ארבעים סאה כשרים קודם שנפלו השאובין, דשוב אין השאובין פוסלין אותו:

שיש לו במה יתלה. שיש לו מקום לתלות נפילתן שלא גרמו לו פסול:

שאין לו במה יתלה. דמה נפשך בהי מינייהו דנפל פסלוהו, הלכך שניהם פסולין. והאי דמטהרינן הכא ספק מים שאובין במקום שיש לו במה לתלות, היינו משום דשאובין דרבנן. והא דתניא בתורת כהנים אך מעין ובור מקוה מים, מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, אסמכתא בעלמא היא:

פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת מקוואות - פרק ב - משנה ג

אפילו נפלו. שראינו שנפלו בו כו' ל' הר"ב שם בפי' מ"ז:

ספק יש בהם מ' סאה. כתב הר"ב דשוב אין השאובים פוסלים אותו. עיין מ"ש במ"ו [ד"ה פסול]:

שיש לו במה יתלה. כ' הר"ב דשאובין דרבנן והא דתניא בת"כ אך מעין כו'. אסמכתא בעלמא היא. כלומר דמדאורייתא אפילו כולו שאוב כשר. ואם תאמר ואי כולו שאוב דאוריי' כשר. אמאי פסלו חכמים שאיבה כלל. [אי אמרת בשלמא דכולו שאוב מדאוריי'. גזרו רבנן ג' לוגין שאובין דפסלו אטו כולו שאוב. הרא"ש] וי"ל דגזור אטו בכלי. ובכלי עצמו לא שרי לטבול. דבעינן מקוה דומיא דמעין שהוא בקרקע. והא דדייקינן [בזבחים דף כה] מדכתיב מקוה מים יהיה טהור. הוייתן ע"י טהרה תהא. כמ"ש הר"ב לקמן במ"ה פ"ה ומ"ד פ"ו דפרה. משכחת לה ע"י כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה. דפסלי מקוה [*מדרבנן] [כדתנן לקמן רפ"ד] כ"כ הר"ש. ובהכי אזלא לה תמיהת הרא"ש שמנעוריו ע"ז הפסק כמ"ש בתשובותיו כלל ל"א סי' ז'. ודעת הרמב"ם ג"כ דמדאורייתא אפי' כולו שאוב כשר. וכמ"ש בחבורו ר"פ ד' מה"מ. ועיין מ"ש לקמן מ"ה: