מסכת מקוואות - פרק א - משנה ד

מסכת מקוואות - פרק א - משנה ד

נָפַל לְתוֹכָן מֵת, אוֹ שֶׁהָלַךְ בָּהֶן הַטָּמֵא, וְשָׁתָה טָהוֹר, טָהוֹר. אֶחָד מֵי גְבָאִים, מֵי בוֹרוֹת, מֵי שִׁיחִים, מֵי מְעָרוֹת, מֵי תַמְצִיּוֹת שֶׁפָּסְקוּ, וּמִקְוָאוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם אַרְבָּעִים סְאָה, בִּשְׁעַת הַגְּשָׁמִים הַכֹּל טָהוֹר. פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, הַקְּרוֹבִים לָעִיר וְלַדֶּרֶךְ, טְמֵאִים. וְהָרְחוֹקִים, טְהוֹרִין, עַד שֶׁיְּהַלְּכוּ רֹב בְּנֵי אָדָם:

פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת מקוואות - פרק א - משנה ד

או שהלך בהן הטמא ושתה טהור טהור. שאין מי גבאים עלולים לקבל טומאה עד שיתלשו, כדאמרן לעיל:

אחד מי גבאים מי בורות מי שיחין. כולהו שוין לכל הדינים דתנינן במתניתין עד המעלה השנית. בורית, הן עשויין עגולין. שיחין, ארוכין וקצרים. מערות, מרובעות ומכוסות בקירוי אלא שיש להן פה:

מי תמציות שפסקו. גשמים היורדים על ההרים ומתמצין המים ומבעבעין מן ההרים לאחר שפסקו הגשמים ופסקו ההרים מזחילתן, אותן המים הנשארים הן כמי גבאים, ואם שתה מהן אדם טמא או מילא בכלי טמא או נפלו בהן משקין טמאין, אין הטיפה הטמאה מתבטלת בהן. אבל כל זמן שלא פסקו ההרים מזחילתן, אע״פ שפסקו הגשמים, אין נחשבין כמי גבאים, ומי הגשמים הנזחלין אחר כך מן ההרים מבטלים הטיפה הטמאה אע״פ שהמים הראשונים לא בטלוה. והכי תנן בפרק ב׳ דמכשירין (משנה ב׳) מי שפיכות שירדו עליהם מי גשמים, אם רוב מן הטהור, טהור. אימתי, בזמן שקדמו מי שפיכות, אבל קדמו מי גשמים, אפילו כל שהוא, מי שפיכות טמא:

הקרובים לעיר ולדרך טמאים. דחיישינן שמא שתה [מהן] טמא או מילא בכלי טמא:

עד שיהלכו רוב בני אדם. השיירות ההולכות בדרך רחוקה. דאז טמאים, שמא שתה מהן אדם טמא או מילא בכלי טמא:

פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת מקוואות - פרק א - משנה ד

אחד מי גבאים כו'. כתב הר"ב אחד מי בורות מי שיחין כולהו שוין כו'. וכ"כ הר"ש. [*וכן] ללשון הרמב"ם שאכתוב בדבור ומקואות כו' כל השנוין בכאן בכלל. וכן נראה מלשון מהר"ם שאכתוב בדבור בשעת הגשמים:

מי תמציות שפסקו. כתב הר"ב ואם שתה מהן אדם טמא וכו' אין הטפה הטמאה מתבטלת בהן בהני גוני דתנינן לעיל שאם שתה טהור או מילא בכלי טהור או נפל ככר והדיחו [וכו']:

ומקואות שאין בהן ארבעים סאה. ובכלל כל [מים שוקטים ונחים בארץ] שלא היה לו [עיקר] ימשיכהו ולא יהיה בו ארבעים סאה ויהיה [נח בארץ] ואפילו היו שאובים. והורה על זה אמרו מי בורות. כי משפט הכל א'. הרמב"ם:

בשעת הגשמים הכל טהור. משום דמים [שכיחי] על פני כל הארץ לא חיישינן שמא אדם טמא שתה מהן. מהר"ם: