מסכת ידיים - פרק ג - משנה א

הַמַּכְנִיס יָדָיו לְבַיִת הַמְנֻגָּע, יָדָיו תְּחִלּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יָדָיו שְׁנִיּוֹת. כֹּל הַמְטַמֵּא בְגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת תְּחִלּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא, הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁהַיָּדַיִם תְּחִלָּה בְכָל מָקוֹם. אָמַר לָהֶם, וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לָהֶן לִהְיוֹת תְּחִלָּה אֶלָּא אִם כֵּן נִטְמָא גוּפוֹ, חוּץ מִזֶּה. הָאֳכָלִין וְהַכֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְמַשְׁקִין, מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶת שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻּמְאָה, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. בִּוְלַד הַטֻּמְאָה, אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מַעֲשֶׂה בְאִשָּׁה אַחַת שֶׁבָּאָת לִפְנֵי אַבָּא, אָמְרָה לוֹ, נִכְנְסוּ יָדַי לַאֲוִיר כְּלִי חֶרֶשׂ. אָמַר לָהּ, בִּתִּי, וּבַמֶּה הָיְתָה טֻמְאָתָהּ, וְלֹא שָׁמַעְתִּי מָה אָמְרָה לוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים, מְבֹאָר הַדָּבָר. אֶת שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻּמְאָה, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. בִּוְלַד הַטֻּמְאָה, אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם:

המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחילות. פוסל אחד בחולין, דראשון עושה שני בחולין. ומטמא אחד ופוסל אחד בתרומה. ומטמא שנים ופוסל אחד בקודש:

כל המטמא בגדים בשעת מגעו. כגון זובו של זב ורוקו, וכל הני דתנן בפרק בתרא דזבים, שהנוגע בהן מטמא בגדים בשעת מגעו:

וכי היאך אפשר להם להיות תחילה. שאין ראוי להיות תחילה אלא הנוגע באב הטומאה. ואם נגע בידיו באב הטומאה, נטמא כל גופו. הלכך אין בידי למצוא [לכם] ידים תחילה, חוץ מהמכניס ידיו לבית המנוגע, שאם הכניס ידיו לא נטמא כולו. והמטמא בגדים בשעת מגעו, שאף על פי שהוא חשוב אב הטומאה לטמא בגדים ולעשות ראשון ושני, אינו חשוב אב הטומאה לטמא אדם, אבל מטמא את הידים שנגעו בו להיות תחילות. ואין הלכה כר׳ עקיבא:

את שנטמא באב הטומאה. כלומר, אוכלים וכלים שנטמאו באב הטומאה:

מטמאין את הידים. ולא אוכלים וכלים שנטמאו במשקין. דאין שני עושה שני. והלכה כחכמים:

במה היתה הטומאה. של תנור, באב הטומאה או במשקה:

המכניס ידיו לבית המנוגע. וכל הני דבפרקין דמטמאים את הידים. לא מי"ח דבר הן. חוץ מכתבי הקדש. כמ"ש במתני' דלקמן. אבל גזירתן דאפילו ידים הטהורות בודאי. כשנגעו באלו נטמאו. ואלו ידים די"ח דבר בסתם ידים הוא כמ"ש הר"ב בפ"ק דשבת. והכי מוכחא לה מדברי הרמב"ם פ"ח מהלכות אבות הטומאות. וכן חשיב נמי התם פגול ונותר דסוף פסחים ועוד שלא נשנו במשנה:

כל המטמא בגדים כו'. עיין בפירוש הר"ב דר"פ בתרא דזבים. דאדם אינו מטמא. להכי פליגי בידים:

בשעת מגעו. עיין מ"ש בר"פ בתרא דזבים:

וכי היאך אפשר כו'. כתב הר"ב שאין ראוי כו'. וז"ל הר"ש כלומר מה שלא מצינו היינו משום דלא אפשר *[ומ"ש הר"ב שאם הכניס ידיו לבית המנוגע כו'. כדתנן במשנה י' פי"ג דנגעים:

*[את שנטמא באב הטומאה כו'. כתב הר"ב ולא אוכלין וכלים שנטמאו במשקין. וכן ל' הר"ש. ולפי שאין כלים מקבלין טומאה מולד אלא ממשקין. כדתנן בפ"ח דפרה מ"ה. להכי הוצרך לפרש כן. ואגב נקט אוכלים. אע"פ שאוכלים מתטמאים בולד. שהרי בהן מונין ראשון ושני כו' כדתנן במסכת טהרות]:

אמרו חכמים מבואר הדבר כו' כלומר אינך צריך להסתפק. כי כבר מפורש הדבר היטב. מהר"ם: