מסכת ידיים - פרק ב - משנה ג

הַיָּדַיִם מִטַּמְּאוֹת וּמִטַּהֲרוֹת עַד הַפֶּרֶק. כֵּיצַד. נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים עַד הַפֶּרֶק, וְאֶת הַשְּׁנִיִּים חוּץ לַפֶּרֶק, וְחָזְרוּ לַיָּד, טְהוֹרָה. נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים וְאֶת הַשְּׁנִיִּים חוּץ לַפֶּרֶק וְחָזְרוּ לַיָּד, טְמֵאָה. נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים לְיָדוֹ אַחַת וְנִמְלַךְ וְנָטַל אֶת הַשְּׁנִיִּים לִשְׁתֵּי יָדָיו, טְמֵאוֹת. נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים לִשְׁתֵּי יָדָיו וְנִמְלַךְ וְנָטַל אֶת הַשְּׁנִיִּים לְיָדוֹ אַחַת, יָדוֹ טְהוֹרָה. נָטַל לְיָדוֹ אַחַת וְשִׁפְשְׁפָהּ בַּחֲבֶרְתָּהּ, טְמֵאָה. בְּרֹאשׁוֹ אוֹ בַכֹּתֶל, טְהוֹרָה. נוֹטְלִין אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה זֶה בְצַד זֶה אוֹ זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, וּבִלְבַד שֶׁיְּרַפּוּ שֶׁיָּבֹאוּ בָהֶם הַמָּיִם:

חזרו ליד טהורה. דכיון דראשונים לא יצאו חוץ לפרק, לא נטמאו השניים ביציאתן חוץ לפרק. אבל כשיצאו ראשונים ושניים חוץ לפרק וחזרו ליד, טמאה, לפי שנטמאו השניים בראשונים שחוץ לפרק, שאין השניים מטהרים הראשונים [היוצאים] חוץ לפרק, אלא עד הפרק בלבד הן מטהרין:

נטל את הראשונים לידו אחת. שנטל במים ראשונים כל יד ויד בפני עצמה, ואח״כ צירף שתי ידיו לשפוך עליהם מים שניים, ידיו טמאות. דכשצירף ידיו, נטמאו ידיו בנגיעתן זו בזו, דמים שעל גב זו מטמאים מים שעל גבי חברתה, כמו שהיו מטמאים ככר של תרומה, ונטמאו הידים מחמת משקין טמאים. וכשנטל את השניים, לא טיהרו את הראשונים, כיון שנטמאו מחמת מים של חברתה, אלא אדרבא גם השניים נטמאו בהן. ודוקא כשנטל את הראשונים זו לעצמה וזו לעצמה. אבל אם נטל את הראשונים לשתי ידיו כאחת, נחשבות שתי ידים כיד אחת ואין מיטמאות זו בזו. כך מצאתי פירוש משנה זו בפירושי רבותי. ורמב״ם פירש, נטל את הראשונים לידו אחת, שנתן מים ראשונים על גבי יד אחת בלבד, ואח״כ צירף שתיהן לשפוך עליהן מים שניים, ידיו טמאות. שהמים שניים מיטמאין באותה היד שלא נטהרה, וחוזרים ומטמאים היד הטהורה:

ושפשפה בחברתה. שלא נטלה. נטמאו המים שעליה מחמת חברתה דלא נטלה, וחוזרים ומטמאין את היד שנטל:

בראשו או בכותל. אם שפשפה בראשו או בכותל כדי לנגבה:

טהורה. ואם לאחר ששפשף חזר ונגע באותן המים שבאו מידו לראשו או לכותל, טמאה. שאותן מים טמאין הן וחוזרים ומטמאים היד שנגעה בהן. אע״ג דכל כמה דלא שפשף (לא מיטמאים) [מטהרין. כצ״ל] בשפשוף, כי שפשף וחזר ונגע, גרע טפי:

נוטלים ארבעה וחמשה זה בצד זה. ואין חוששים משום ארבעה דברים, משום שמא נטמאו כשנפלו מיד זה ליד זה, ושמא יש להם דין מים שנעשה בהם מלאכה, ומשום שמא לא נטלו מן הכלי, ומשום שמא לא נטלו מן הרביעית:

ובלבד שירפו. ידיהם שלא תהיה שם חציצה:

עד הפרק. יש מחלוקת בין הפוסקים. להרי"ף עד הפרק כל היד עד הקנה של זרוע. ולהרא"ש עד מקום חיבור האצבעות לכף היד. ומיהו לגירסת הרי"ף אף להרא"ש בתרומה עד הקנה. והב"י מסיק דאף לחולין ראוי לנהוג כהרי"ף:

כיצד נטל את הראשונים עד הפרק כו'. פי' הר"ב דכיון דראשונים לא יצאו חוץ לפרק כו'. ביאור הענין. שאין הידים מטמאים משקים. אלא עד הפרק. אבל משקים שנגעו חוץ לפרק טהורין. וכן אין מים שניים מטהרין את הראשונים אלא בעודן בתוך הפרק. אבל נפלו עליהן חוץ לפרק אין מטהרין אותן. וחוץ לפרק דרישא וסיפא. הוא שהיו בתחלתן תוך הפרק. ויצאו אח"כ חוץ לפרק. ב"י (ריש) סימן קס"ב:

נטל את הראשונים לידו אחת כו' ידיו טמאות. כתב הר"ב כל יד ויד כו' דמים שע"ג זו מטמאין מים שע"ג חברתה. כן לשון הר"ש. והב"י העתיק ל' הר"ש דמסיים וגם את היד:

נטל לידו אחת ושפשפה בחברתה טמאה. הך סיפא אתיא במכ"ש דרישא. נטל את הראשונים לידו אחת. ונמלך ונטל את השניים לשתיהן. דהכא לא נטל לשניה כלל. כ"ש דטמאה. ונ"ל דלא קתני לה אלא למתני בהדה. בראשו או בכותל טהורה:

נוטלין ד' וה' זה בצד זה כתב הר"ב ואין חוששין כו' משום שמא נטמאו כשנפלו מיד זה ליד זה. לפי שהם כלם במדרגה יד אחת אנו חושבים אותה. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב ומשום שמא לא נטלו מן הרביעית. דאם היה חצי לוג לה'. ותנן לעיל בפ"ק מחצי לוג לד' ולא לחמשה. נמצא כשהשמש הולך ושופך מים על ידיהם. (אם) כשנטלו הג' נשאר עדיין בכלי רביעית. מהני נטילה לשנים האחרונים. וספק ידים טהורות. הר"ש: