מסכת ידיים - פרק א - משנה א

מסכת ידיים - פרק א - משנה א

מֵי רְבִיעִית נוֹתְנִין לַיָּדַיִם, לְאֶחָד, אַף לִשְׁנַיִם. מַחֲצִית לֹג, לִשְׁלשָׁה אוֹ לְאַרְבָּעָה. מִלֹּג, לַחֲמִשָּׁה וְלַעֲשָׂרָה וּלְמֵאָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְחֹת לָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶם מֵרְבִיעִית. מוֹסִיפִין עַל הַשְּׁנִיִּים וְאֵין מוֹסִיפִין עַל הָרִאשׁוֹנִים:

פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת ידיים - פרק א - משנה א

מי רביעית. מים שיש בהן שיעור רביעית הלוג, שהוא ביצה ומחצה:

נותנים לידים לאחד אף לשנים. לחד בעינן מתחילה רביעית. אף לשנים, אם היה בו מתחילה רביעית ונטל הראשון ואח״כ השני, אע״ג דלא היה רביעית גבי השני, שפיר דמי, הואיל ומשיירי טהרה אתו. ורמב״ם פירש, דדוקא מים שניים הוא דלא בעינן רביעית לכל חד וחד, הואיל וכבר נטהרו ידיו משטיפה ראשונה, אבל במים ראשונים, אין פחות מרביעית לכל אחד. ורבותי לא פירשו כן:

מחצית לוג לשלשה או לארבעה. לפום שיעורא דרביעית לשנים, היה די ברביעית ומחצה לשלשה, אלא כיון דנפישי גברי חיישינן שמא לא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק, שכל אחד מצמצם במים מפני חבירו. ומיהו אי איכא רביעית ומחצה, ונטל הראשון מהם חצי רביעית, הא ודאי דיועיל רביעית הנשאר לשנים האחרונים, דאפילו בתחילה סגי לשנים ברביעית, כל שכן השתא דאתו משיירי טהרה. וכי לא מהני הכא, הני מילי היכא דלא נשאר לשנים האחרונים רביעית:

ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהן מרביעית. שיהיה בכלי בשעה שהאחרון נוטל את ידיו, רביעית. ואין הלכה כר׳ יוסי:

מוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונים. דין נטילת ידים שצריך ליטול ידיו עד הפרק, ולאחר שנטל ידיו בשטיפה אחת אע״ג דידיו טהורות, אם קינח אותם במפה, מכל מקום אם חוזר ונוגע במים שעל המפה, ידיו טמאות, ואם נגע בהן ככר של תרומה, נטמא, ולכך אורחיה דעביד שטיפה אחרת במים שניים לטהר המים הראשונים שעל גבי ידיו. והשתא קאמר דאם נתן המים שניים ולא הגיעו לפרק, יכול להוסיף עליהם ולשפוך מים במקום שלא שפך שם תחילה, ויטהרו המים הראשונים שעל גבי ידיו. אבל על הראשונים אם לא הגיעו לפרק, אינו יכול להוסיף, אלא צריך לנגב ידיו ולחזור ולשפוך בבת אחת מים שיגיעו לפרק:

פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת ידיים - פרק א - משנה א

מי רביעית. וכן העתיק הר"ב. והכי מייתי לה בגמ' דחולין פ"ז דף ק"ז. ונ"א מרביעית. והכי מייתי לה בנזיר פ"ו דף ל"ח. ובגיטין פ"ב דף י"ג. ושם פירש"י מרביעית כלי המחזיק רביעית מלא מים:

נותנין לידים. דתנן פ"ב דחגיגה מ"ה נוטלין לידים לחולין. ולמעשר. ולתרומה. וסתם ידים אינן אלא שניות ופוסלין התרומה. ולא חולין שאין בהן שלישי. וכדתנן בסוף זבים. אבל משום סרך תרומה תקנו אף לחולין. כדי שיהא רגיל בנ"י ויטלן לתרומה. כדאיתא בפ' כל הבשר. ועיין עוד שם בחגיגה:

אף לשנים. כתב הר"ב אע"ג דלא הוי רביעית לשני כו' עיין בר"פ דלקמן. דר"מ מפליג בהא בין ידו אחת לב' ידיו. ועיין עוד שם בפי' הר"ב למשנה ב':

לשלשה או לארבעה. כתב הר"ב ומיהו אי איכא רביעית ומחצה כו' וכי לא מהני הכא כו' וכן הא דקאמר לארבעה דמשמע ולא לחמשה שהרי לא נתנו חכמים שיעור רק למים שבכלי. וכי איכא שיעור בו לא חשו חכמים כמה יגיע לכל אחד. רק שיטול עד הפרק. ואי מפרשינן כולה מתניתין בנוטלין בבת אחת (כי הא דתנן פרק דלקמן מ"ג) ניחא טפי. אבל מדמפרשינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ז) טעמא. משום דאתי משירי טהרה. (משמע דאיירי) בנוטלין זה אחר זה. הר"ש. ופירוש עד הפרק. בפרק דלקמן מ"ג:

לחמשה לעשרה ולמאה. גוזמא קאמר. כלומר כל זמן שמספיקים המים לשפוך כל אחד על ידיו* ג' פעמים. טור א"ח סי' ק"ס:

רי"א ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם. אכולהו פליג. אף ברישא דלשנים. הכי מוכח בגמ' דנזיר פ"ו דף ל"ח:

ואין מוסיפין על הראשונים. כתב הר"ב דין נ"י כו' ולאחר שנטל ידיו בשטיפה אחת כו' וכשנטלן בפחות מרביעית דאתו משירי טהרה. וכדפירש הר"ב בפרק דלקמן מ"ב. דאילו נטלן מרביעית. המים עצמן טהורים כת"ק דר"י דר"פ דלקמן. וכן מפורש בהדיא בלשון הר"ש שכתב הב"י בסי' קס"ב. ומ"ש הר"ב אבל על הראשונים אם לא הגיעו לפרק אינו יכול להוסיף. דכיון דלא טהרו את הידים. כל מה שמוסיף עליהם הרי הוא מוסיף טומאה. הר"ש: