מסכת טהרות - פרק י - משנה ג

הַבַּדָּדִין וְהַבּוֹצְרִין, כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיסָן לִרְשׁוּת הַמְּעָרָה, דַּיּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, צָרִיךְ לַעֲמֹד עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּטְבֹּלוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם טְהוֹרִין לָהֶן, צָרִיךְ לַעֲמֹד עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיִּטְבֹּלוּ. אִם טְמֵאִים לָהֶן, אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲמֹד עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיִּטְבֹּלוּ:

כיון שהכניסן לרשות המערה. שטובלים בה. כמו בורות שיחין ומערות:

דיו. ולא חיישינן שמא לא יטבולו או לא יטבילו הכלים ויאמרו טבלנו והטבלנו:

צריך לעמוד עליהן. לפי שאין בקיאין בדין טבילה וחציצה:

טהורים להם. כגון כלים של עם הארץ אחר, שבעיניהם הן כלים טהורים לפי שאין נזהרים ממגע עם הארץ. ור׳ שמעון לטעמיה כדפרישנא לעיל. והלכה כר׳ יוסי:

כיון שהכניסן לרשות המערה דיו. דברי ר"מ. דכיון שנכנסו למקום הטבילה על דעת לטבול לא חשדינן להו שלא יטבילו. ולא החמיר ר"מ במגען בריש פרקין אלא משום דאין חוששין ליזהר. ולא שנחזקהו ברשע. וכמ"ש בשם הרמב"ם בספ"ק דעדיות ע"ש: