מסכת טהרות - פרק ט - משנה ט

נִמְצָא עַל גַּבֵּי פְרוּדִים, וְהוּא נוֹגֵעַ בְּכַבֵּיצָה, טָמֵא. פְּרוּדִים עַל גַּבֵּי פְרוּדִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹגֵעַ בְּכַבֵּיצָה, אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ. נִמְצָא בֵין כֹּתֶל לַזֵּיתִים, טָהוֹר. נִמְצָא בַגַּג, הַמַּעֲטָן טָהוֹר. נִמְצָא בַמַּעֲטָן, הַגַּג טָמֵא. נִמְצָא שָׂרוּף עַל הַזֵּיתִים, וְכֵן מַטְלִית מְהוּהָא, טְהוֹרָה, שֶׁכָּל הַטֻּמְאוֹת כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן:

נמצא על גבי פרודים. לאחר שתקע יתד באום להפריד האום לכמה חלקים פרודים, ובכל גוש וגוש מאלה החלקים הפרודים מהאום יש זיתים מדובקים:

והוא נוגע בכביצה. שאם באת לצרף זיתים שהשרץ נוגע בהן יש בהן כביצה:

טמא, כל הגוש. אע״ג דאין הגוש חיבור משתקע את היתד באום להפרידם, מכל מקום כיון דיש בגוש זה זיתים טמאין כשיעור לטמא אחרים, דהיינו כביצה, נעשה חיבור לטמא כל שאר הזיתים שבו:

פרודים על גבי פרודים. שיש גושים על גבי גושים והשרץ על הגוש העליון:

אע״פ שהשרץ נוגע בכביצה. של אותו גוש: אין טמא אלא מקום מגעו של שרץ, כלומר אותו גוש בלבד שהשרץ נגע בו. אבל שאר גושים, טהורים:

נמצא השרץ בין הכותל לזיתים טהור. ולא חיישינן שמא היה על הזיתים:

נמצא בגג. המעלה זיתים מן המעטן לגג, ונמצא שרץ אח״כ בזיתים שעל הגג:

המעטן טהור. כלומר זיתים שבמעטן טהורין, ולא אמרינן עם הזיתים הובא והיה במעטן:

נמצא במעטן. זיתים שהעלה בגג, טמאין, דמקודם שהעלה הזיתים לגג היה השרץ במעטן:

נמצא שרוף. ושרץ שרוף לא מטמא, דכתיב [ויקרא י״א] במותם, כעין מותם. וכשנמצא שרוף ע״ג זיתים טהורים, לא חיישינן שמא נגע בהן קודם שנשרף:

מהוהא. בגד שנתחרך באש ונעשה כמין קורי עכביש, ושוב אינו מקבל טומאה:

טהורה. ולא אמרינן שמא טמא היה מתחלה קודם שנתחרך:

כשעת מציאתן. בין להקל בין להחמיר:

פרודים. פי' הר"ב לאחר שתקע יתד באום להפריד האום לכמה חלקים פרודים. וה"ג הר"ש במתני' בדלי"ת. וכתב שבתוספתא גרסינן ברי"ש. והרמב"ם בפירוש המשנה כתב בדלי"ת. ובחבורו פ"ט מהט"א העתיק ברי"ש. ועיין מ"ש בס"פ דלעיל. ומ"ש הר"ב בכל גוש וגוש. הוא לשון התוספתא. ומאי דקרי לה בתוספתא גוש. קרי ליה במתני' פירוד. כמ"ש הר"ש:

טמא. כתב הר"ב דאע"ג דאין הגוש חבור משתקע היתד באום כו'. וכ"כ הר"ש מטעם התוס' דס"ל דאף לזיתים שבגוש עצמו אינו חבור. אבל להרמב"ם בחבורו [שם הלכה ז'] טעם אחר שכתב וז"ל האוכל שהוא כביצה מטמא המשקה המעורב בהן והמשקה מטמא שאר הזיתים. היו פירורין על גבי פירורין והמשקה מלמטה אע"פ שנגע בכביצה אין טמא אלא מקום מגעו. ע"כ:

אין טמא אלא מקום מגעו. לשון הר"ב כלומר אותו גוש בלבד שהשרץ נגע בו אבל שאר גושים טהורים. דכי ממח ביה נמי ראשון ושני ה"ל שאר גושים שלישי. הר"ש:

נמצא במעטן הגג טמא. פי' הר"ב דמקודם שהעלה הזיתים לגג היה השרץ במעטן וכ"כ הר"ש. ותמיהני דמאי שנא נמצא במעטן מנמצא בגג. והא ה"נ איכא למימר שלאחר שהעלה הזיתים לגג נפל השרץ במעטן. וכיוצא בזה פירשתי בשם התוס' והר"ש במשנה ד' פ"ד בממלא בעשרה דליים כו' בפי' השני דלא אמרינן שהשרץ היה תחלה בבור כו'. וכ"פ הר"ב בעלמו במשנה ז' דפ' דלקמן. ובתוספתא והביאה הר"ש תני למתני' דברי רבי וקתני וחכ"א נמצא בגג אינו טמא אלא גג. במעטן אינו טמא אלא מעטן. וכן פסק הרמב"ם בפי"ז מהא"ה. ויראה לי משום דקשיא ליה אמתני' כמו שהקשיתי לשאול. מש"ה פסק כחכמים ולא השגיח על הכלל שבידינו. דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא דהלכה כסתם דמתני' כמו שתמה עליו הכ"מ בזה והיינו נמי דהרמב"ם סמך לזו אחר מתני' ז' דפ' דלקמן:

וכן מטלית מהוהא טהורה. פי' הר"ב מהוהא בגד שנתחרך כו' דשוב אינו מקבל טומאה. טהורה. ולא אמרינן שמא טמא היה מתחלה קודם שנתחרך. וכן פי' הרמב"ם ולכאורה משמע שאילו היה טמא מתחלה קודם שנתחרך לא פרחה טומאתה ממנה. ומיירי דודאי נגעו בו הזיתים אחר שנתחרך והספק שמא טמא היה קודם שנתחרך או לא היה טמא. וקשה דבפכ"ז ממסכת כלים מוכח בהדיא דכשנמהא מתטהרת. ובפ"ק דנדה דף ד' מייתי לה למתני' דהכא ופירש"י מטלית של טלית של זהב היתה. המהוה הבלויה מצאה בלויה על גבי זיתים טהורה מלטמא הזיתים דאמרי' הכי נפלה עלייהו לאחר שבלתה וטהרה מטומאתה. יכן פי' הר"ש והשתא הויא דומיא דספק שרץ שרוף *[והא דרש"י מפרש מהוהא בלויה. כ"כ ג"כ הר"ב בסוף פכ"ד. וספכ"ז דכלים]: *[כשעת מציאתן. עיין בפי' הר"ב במשנה ה' פ"ג ובמשנה ו' פ"ה]: