מסכת טהרות - פרק ט - משנה ה

הַמַּנִּיחַ זֵיתִים בַּכּוֹתֵשׁ שֶׁיִּמְתֹּנוּ שֶׁיְּהוּ נוֹחִין לִכְתֹּשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ מֻכְשָׁרִים. שֶׁיִּמְתֹּנוּ שֶׁיִּמְלָחֵם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מֻכְשָׁרִים. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינָן מֻכְשָׁרִים. הַפּוֹצֵעַ זֵיתִים בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת, טִמְּאָן:

המניח זיתים בכופש. גרסינן. והוא סל גדול שמניחים בו זיתים לכמור:

שימתונו. שיתרככו ותהיה בהן לחלוחית. ויש ספרים שגורסים בכותש, שמניחים אותם במכתשת ימים רבים כדי שייעשו רפים ורכים ויהיו נוחין להכתש:

הרי אלו מוכשרים. במוחל היוצא מהן, שכבר נגמרה מלאכתן:

בית הלל אומרים אין מוכשרים. דלא נגמרה מלאכתן עדיין:

הפוצע זיתים. ממעכן בידים מסואבות:

טימאן. דידים מסואבות פוסלות את התרומה, וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה. והן מוכשרים בפציעתו, דניחא ליה במשקה דטייף עלייהו, שמתוך כך הן מרבים טעם:

שימתונו. פי' הר"ב שיתרככו. ועיין בפירושו למשנה ב' פרק ו' דמכשירין:

מוכשרין. לשון הר"ב במוהל. וכן לשונו בפי' משנה ו' פ"ד דעדיות. וכבר כתבתי שם שיש להגיה במוחל בחי"ת:

וב"ה אומרים אינן מוכשרין. פי' הר"ב דלא נגמרה מלאכתן עדיין. וכ"כ הרמב"ם. ותמיהני דהא בריש פירקין תני בה"א משיתחברו שלשה זה לזה והיינו קודם שתגמר מלאכתן. וכן מבואר בהדיא בדברי הרמב"ם פי"א מהט"א (הלכה י"ג). וראיתי שכתב שם במשנתינו (זאת) שאינן מוכשרים שהרי דעתו עליהן לכבשן. וניחא השתא לפי' הר"ב והר"ש במשנה דלקמן דלמלחם דבגג אינו מעכב ההכשר. ומ"מ נ"ל לומר דר"ג דלעיל אינו חולק על ב"ה. אלא תרי תנאי הן אליבא דב"ה. דהיינו ת"ק ור"ג. והשתא ניחא הך דהכא דר"ג אליבא דבית הלל אמרה. וכן מוכח נמי במתניתין ז':

הפוצע זיתים. של תרומה. הרמב"ם שם: