מסכת טהרות - פרק ט - משנה ג

נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן, הֲרֵי אֵלּוּ מֻכְשָׁרִין. נָפְלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין, טְמֵאִין. הַמֹּחַל הַיּוֹצֵא מֵהֶן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לֹא נֶחְלְקוּ עַל הַמֹּחַל הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים, שֶׁהוּא טָהוֹר. וְעַל מַה נֶּחְלְקוּ. עַל הַיּוֹצֵא מִן הַבּוֹר, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין:

נפלו עליהן משקין טמאין, לאחר שנגמרה מלאכתן והוכשרו לקבל טומאה, הרי כל הזיתים טמאין.!

ואפילו אותן שלא נגעו בהן המשקין הטמאין, שהמשקה שיצא מהן לאחר שנגמרה מלאכתן שעל ידו הוכשרו לקבל טומאה הוא מתערב באלו המשקין הטמאין ומקבל טומאה מהן, ומטמא אח״כ כל שאר הזיתים: המוחל היוצא מהן. מן הזיתים שנגמרה מלאכתן:

ר׳ אליעזר מטהר. דלא חשיב מוחל משקה לא להכשיר הזרעים ולא לקבל טומאה כשאר משקים:

וחכמים מטמאין. דמוחל חשוב משקה בין להכשיר בין לטמא, כשיוצא מן הזיתים לאחר שנגמרה מלאכתן:

המוחל היוצא מן הבור. לאחר שמוציאין השמן מן הבור, נשאר בקרקעית הבור מוחל כמו מים. וקאמר ר׳ שמעון דעליה אפליגו ר׳ אליעזר ורבנן, ר׳ אליעזר לא חשיב ליה משקה, ורבנן סברי כיון דלא אפשר להיות מוחל בקרקעית הבור בלא צחצוחי שמן, חשיבי משקה כמו השמן. והלכה כחכמים, וכמו שפירש פלוגתייהו ת״ק, ולא כמו שפירש ר׳ שמעון:

נפלו עליהן משקין טמאין. ל' הר"ב נפלו עליהן משקים טמאין לאחר שנגמרה מלאכתן וכו' הרי כל הזיתים טמאין. ולכאורה חסורי מחסרא במתני' וצריך לגרוס טמאין טמאין תרי זמני. אבל נראה דלא חסרי' ולא מידי שכן גם במשנה דלעיל נראה מפי' הר"ב דגרס משקים סתם והמכוון בו *[לפי' הב'] טמאין וכן גם בכאן כי קתני משקים. היינו משקים טמאים. וטמאים דקתני בהדיא קאי אזיתים. וז"ל הרמב"ם אמר שאלה הזיתים אשר הן מוכשרים אם נפל עליהן משקים. ר"ל משקים טמאים. הנה הזיתים כולן ואפילו אותן אשר לא נגעו במשקים טמאין:

המוהל היוצא מהן. כו' גם זו שנויה בפ' בתרא דמכשירין מ"ה: