מסכת טהרות - פרק ט - משנה ב

גָּמַר מִלִּמְסֹק אֲבָל עָתִיד לִקַּח, גָּמַר מִלִּקַּח אֲבָל עָתִיד לִלְווֹת, אֵרְעוֹ אֵבֶל, אוֹ מִשְׁתֶּה, אוֹ אֹנֶס, אֲפִלּוּ זָבִים וְזָבוֹת מְהַלְּכִים עֲלֵיהֶן, טְהוֹרִין. נָפְלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין טְמֵאִין, אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעָן, וְהַמֹּחַל הַיּוֹצֵא מֵהֶן טָהוֹר:

גמר מלמסוק. מללקוט זיתיו:

אבל עתיד ליקח. לקנות זיתים מן השוק ולהוסיף על אלו:

גמר מליקח. שאין בדעתו לקנות עוד זיתים, אבל רוצה ללוות זיתים מאחרים ולהוסיף על אלו:

אירעו אבל או משתה. ולפיכך לא הוסיף עליהן, אבל דעתו להוסיף כשיעבור האבל:

טהורין. לפי שלא הוכשרו. כרבן גמליאל דאמר משתגמר מלאכתן:

אין טמא אלא מקום מגען. אין מוכשר אלא מקום נפילת המשקה. פירוש אחר, נפלו על הזיתים הללו שלא נגמרה מלאכתן משקין טמאין, לא נטמא מהן אלא הזיתים שנגעו בהן המשקין טמאים בלבד:

המוחל היוצא מהן. המים היוצאים מן הזיתים קודם שנגמרה מלאכתן אין להן דין משקין, ואין מכשירין את האוכלין, והן עצמן אין מקבלין טומאה. ומפני מה טהור המוחל היוצא מן הזיתים עד שלא נגמרה מלאכתן, לפי שאינו רוצה בקיומן:

נפלו עליהן משקין טמאים אין טמא אלא מקום מגען. פי' הר"ב אין מוכשר כו' פ"א נפלו כו' משקים טמאים כו'. מלשונו זה שבשני הפירושים נראה דל"ג ליה בהדיא במתני' טמאין. וע' עוד במשנה דלקמן. וא"ת לפי' הראשון היאך מפ' טמא מוכשר. כבר כתב הרמב"ם בפי' מ"ד פ"ק דמכשירין. וז"ל הרבה אומרים במשנה הזאת (ר"ל מס' מכשירין) טמא. בעבור מוכשר וטהור על הדבר שאינו מוכשר: