מסכת טהרות - פרק ז - משנה ט

הָאִשָּׁה שֶׁנִּכְנְסָה לְהוֹצִיא פַת לְעָנִי, וְיָצָאת וּמְצָאַתּוּ עוֹמֵד בְּצַד כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה, וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁיָּצָאת וּמָצָאת אֶת חֲבֶרְתָּהּ חוֹתָה גֶחָלִים תַּחַת קְדֵרָה שֶׁל תְּרוּמָה, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פִּילָא, וְכִי מִפְּנֵי מָה רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. מִפְּנֵי שֶׁהַנָּשִׁים גַּרְגְּרָנִיּוֹת הֵן, שֶׁהִיא חֲשׁוּדָה לְגַלּוֹת אֶת הַקְּדֵרָה שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ, לֵידַע מַה הִיא מְבַשֶּׁלֶת:

גרגרניות. זוללות ומתאוות למאכל. תרגום כי הייתי זוללה (איכה א׳:י״א), ארי הויתי גרגרנית. והלכה כחכמים:

וכי מפני מה ר"ע מטמא וחכמים מטהרין אלא שהנשים כו'. כאומר לא נחלקו ר"ע וחכמים אלא במצאה את חברתה אבל לא במצאה העני. דהתם אף ר"ע מודה לחכמים. כך נ"ל:

גרגרגניות. כתב הר"ב [יט] תרגום כי הייתי כו'. והוסיף הרמב"ם שענינו הומות לאכול מן הגרגרת והוא השפוי כובע. ע"כ. *[כלומר שכ"כ מתאוות לאכילה עד שלא תספיק לה מה שאוכלת מתוך הוושט. אלא תרצה שתאכל גם מן הגרגרת. אבל ז"ש והוא השפוי כובע. לא ידעתי מה טעמו לפרש כן]:

*[לידע מה היא מבשלת. ואם יכשר בעיניה. תאכל ממנו]: