מסכת טהרות - פרק ז - משנה ח

מִי שֶׁהָיָה טָהוֹר, וְהִסִּיעַ אֶת לִבּוֹ מִלֶּאֱכֹל, רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר, שֶׁדֶּרֶךְ טְמֵאִין פּוֹרְשִׁין מִמֶּנוּ. וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים. הָיוּ יָדָיו טְהוֹרוֹת וְהִסִּיעַ אֶת לִבּוֹ מִלֶּאֱכֹל, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁלֹּא נִטְמְאוּ יָדָי, יָדָיו טְמֵאוֹת, שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת:

מי שהיה טהור. כהן שהיה טהור לאכול בתרומה, והסיח דעתו מלאכול עוד בתרומה:

שדרך טמאים פורשים ממנו. הטמאים שיודעים בו שהוא טהור, פורשים ממנו, הלכך לא חיישינן שמא נגע באדם טמא וטמאהו:

וחכמים מטמאין. מאחר שהסיח דעתו. והלכה כחכמים:

היו ידיו טהורות. בהא מודה רבי יהודה דאפילו אמר יודע אני שלא נטמאו ידי:

ידיו טמאות. ופוסלין את התרומה, מאחר שהסיח דעתו מלאכול, לפי שהידים עסקניות הן ונגע ולאו אדעתיה:

וחכמים מטמאים. פירש הר"ב מאחר שהסיח דעתו פי' מטהרת גופו. אבל הא דתנן במ"ג פ"ג דחגיגה האונן ומחוסר כפורים צריכים טבילה לקדש אבל לא לתרומה. וכתבתי הטעם בשם הרמב"ם שהסיחו דעתן. ושמא נטמאו *[הא אף לתרומה צריכין הכא טבילה] התם לא הסיחו דעתם מטהרת גופם קאמר. אלא שהסיחו דעתם מלאכול בקדש. שהרי הם אסורים לאכלו. אנו חוששים שמא הסיחו דעתם גם מטהרת גופם. וצריכים טבילה אף ע"פ שאומרים שהם יודעים שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם והוא מעלה בקדש. ולא החמירו עליהם להצריכם הזאה ג' וז' לחוש שמא נטמאו במת. שמאחר שהם אומרים שיודעין שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם. דיינו שנגזור עליהם טבילה משום מעלה בעלמא. הכ"מ פי"ג מהא"ה [הלכה ג' בשם מהרי"ק]:

שהידים עסקניות. פי' הר"ב ונגע ולאו אדעתיה. וכלומר שנגעו במקום הטנופת וצריכים נטילה לנגיעת תרומה. אבל לא בשביל דחיישינן שמא יגעו בטומאה. דא"כ ליבעי כל גופו טבילה. ועוד למה סתם ידים שניות ליחוש שמא נגעו באב הטומאה. הכ"מ [שם] בשם הרא"ש: