מסכת טהרות - פרק ז - משנה ו

הַגַּבָּאִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת, הַבַּיִת טָמֵא. אִם יֵשׁ עִמָּהֶן גּוֹי, נֶאֱמָנִים לוֹמַר לֹא נִכְנָסְנוּ, אֲבָל אֵין נֶאֱמָנִים לוֹמַר נִכְנַסְנוּ אֲבָל לֹא נָגָעְנוּ. הַגַּנָּבִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת, אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם רַגְלֵי הַגַּנָּבִים. וּמַה הֵן מְטַמְּאִין. הָאֳכָלִים וְהַמַּשְׁקִים וּכְלֵי חֶרֶס הַפְּתוּחִין. אֲבָל הַמִּשְׁכָּבוֹת וְהַמּוֹשָׁבוֹת וּכְלֵי חֶרֶס הַמֻּקָּפִין צָמִיד פָּתִיל, טְהוֹרִים. אִם יֵשׁ עִמָּהֶן נָכְרִי אוֹ אִשָּׁה, הַכֹּל טָמֵא:

הגבאים שנכנסו לבית (ישראלים) שהן גבאין של מלך לגבות מיד ישראל כסף גולגולתא ומסים וארנוניות, והן עמי הארץ, ונכנסו לביתו לעבוט עבוטו: הבית טמא. כל כלי הבית טמא, לפי שמחפשין בכל הבית:

אם יש עמהן גוי נאמנים לומר לא נכנמנו. וכל שכן אם אין עמהן נכרי הן יותר ויותר נאמנים לומר שלא נכנסנו. אלא משום סיפא נקט לה, דקתני אבל אין נאמנים לומר נכנסנו ולא נגענו, דדוקא אם יש עמהם נכרי אין נאמנים, דמרתתי מן הנכרי שמא יענישם אם לא יחפשו כל הבית ועל כרחך הם ממשמשין כל אשר בבית. אבל אם אין עמהם נכרי, נאמנים אף בזה לומר נכנסנו אבל לא נגענו:

אם יש עמהן נכרי או אשה. שגזרו על הנכרים להיות כזבים לכל דבריהם. והאשה, שמא היא נדה או זבה:

אם יש עמהם כנעני נאמנים לומר לא נכנסנו. וכו' כך הנוסחא בס"א וכן העתיקוה הר"ב והר"ש. ומ"ש הר"ב דמרתתי מן הכנעני שמא יענישם כו' דמיירי בכנעני חשוב שאימתו מוטלת עליהן הכי איתא בגמ' פ"ג דחגיגה דף כ"ו אבל נוסחת הרמב"ם היא כנוסחת הספר. דגרס אם יש עמהם כנעני נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו וביאר הטעם בשם התוספתא. מפני שאימת הכנעני עליהן ולא ישלחו ידיהן. וכתב עוד שהתבאר בתוספתא שהגבאים אם לא יהיה המשכון בידיהם. ולא יהיה שם ביניהן מעיד שנכנסו לבית. ואמרו הן נכנסנו ולא נגענו. נאמנים. שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (ואם היו אחרים מעידים שנכנסו אין נאמנים לומר לא נגענו) ע"כ. והיינו דדייקי' למתני נאמנים לומר נכנסנו כלומר שהם האומרים נכנסנו. ואין כאן אחרים מעידים שנכנסו. ור"ש הביא התוספתא. וכתב עלה שיש בה ט"ס. ולשיטת הרמב"ם היא נכונה ואין בה טעות:

וכן הגנבים כו'. כך הוא בנ"א. וכך שנוי במ"ו פ"ג דחגיגה:

או אשה. פי' הר"ב דשמא היא נדה או זבה משא"כ באיש שאינו רגיל בזיבות כמו האשה. כדפי' הר"ב בפ"ה משנה ח':