מסכת טהרות - פרק ז - משנה ד

אֵשֶׁת חָבֵר שֶׁהִנִּיחָה לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ טוֹחֶנֶת בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ, פָּסְקָה הָרֵחַיִם, הַבַּיִת טָמֵא. לֹא פָסְקָה הָרֵחַיִם, אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מְקוֹם שֶׁהִיא יְכוֹלָה לִפְשֹׁט אֶת יָדָהּ וְלִגָּע. הָיוּ שְׁתַּיִם, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁאַחַת טוֹחֶנֶת וְאַחַת מְשַׁמֶּשֶׁת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מְקוֹם שֶׁהֵן יְכוֹלִין לִפְשֹׁט אֶת יָדָן וְלִגָּע:

אשת חבר. שנאמנת על הטהרות, דאשת חבר הרי היא כחבר:

שהניחה לאשת עם הארץ. שאינה נאמנת, דאשת עם הארץ ובניו כמותו, עד שיקבלו עליהם דברי חבירות:

פמקה הרחים. גמרה טחינתה ופסקה מלטחון. דכל זמן שהיא עסוקה במלאכתה בריחים אינה הולכת וממשמשת בבית:

וחכמים אומרים וכו׳ והלכה כחכמים:

אשת חבר שהניחה לאשת ע"ה טוחנת כו'. לשון הרמב"ם היה עולה בדעתינו שחכמים מודים לר"מ באש' לפי שהיא רבת (העסקים והמשמוש בדברים שאינם נוגעים לה) ושהיא תמשמש על מה שלא תפקד ותחפש ותהפך. והשמיענו שהן חולקים אפילו בנשים. ע"כ:

פסקה הרחים הבית טמא. וחכ"א דבסיפא קיימא נמי אדהכא. והיינו דפסק הרמב"ם בפי"ב מה' משכב דאפי' פסקה הרחים אין טמא אלא עד מקום שיכולין לפשוט את ידם וליגע:

משמשת כמו ממשמשת. כמו אסור לשמש בצרור. פ' המוציא יין (שבת דף פ"א) כלומר ממשמשת בתוך הבית. מלשון כי מששת את כל כלי (בראשית ל״א:ל״ז הר"ש):