מסכת טהרות - פרק ז - משנה ג

הַמַּנִּיחַ אֻמָּנִים בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, הַבַּיִת טָמֵא, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מְקוֹם שֶׁהֵן יְכוֹלִין לִפְשֹׁט אֶת יָדָם וְלִגָּע:

המניח אומנים וכו׳ משום דאומנין סמכו דעתייהו למשמש כל אשר בבית, וסלקא דעתך אמינא דבהא מודו חכמים לרבי מאיר דכל הבית טמא, קמ״ל דאפילו באומנין פליגי רבנן עליה ואמרי דאין טמא אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט את ידם וליגע. והלכה כחכמים:

אומנים. אלו אומנים הן ע"ה בלי ספק. הרמב"ם:

אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט כו'. מבלי רדת אל הדבר ההוא. או לעלות על דבר גבוה. ואז ישיגהו *[וכן נתבאר בתוספתא. הרמב"ם]: