מסכת טהרות - פרק ז - משנה ב

הַמַּנִּיחַ עַם הָאָרֶץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֵר וּמְצָאוֹ עֵר, יָשֵׁן וּמְצָאוֹ יָשֵׁן, עֵר וּמְצָאוֹ יָשֵׁן, הַבַּיִת טָהוֹר, יָשֵׁן וּמְצָאוֹ עֵר, הַבַּיִת טָמֵא, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד מְקוֹם שֶׁהוּא יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִגָּע:

ישן ומצאו ער הבית טמא. כל מה שבבית טמא, דחיישינן שמא כשהקיץ משנתו נגע בכלים שבבית שלא ראה אותם מתחלה כשהיה ישן, שכן דרך בני אדם למשמש ולבדוק במה שלא ראו מעולם. אבל ער ומצאו ער, לא חיישינן, שכבר ראה כל אשר בבית כשהיה ער:

עד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו. כל הכלים שיכול להגיע להם כשיושיט ידו מן המקום שהיה ישן שם, חיישינן להו שמא נגע בהם, אבל לא חיישינן שמא הלך בבית ונגע בכלים. והלכה כחכמים: