מסכת טהרות - פרק ו - משנה ו

סְפֵק רְשׁוּת הַיָּחִיד, טָמֵא, עַד שֶׁיֹּאמַר לֹא נָגַעְתִּי. סְפֵק רְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר, עַד שֶׁיֹּאמַר נָגַעְתִּי. אֵיזוֹ הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים. שְׁבִילֵי בֵית גִּלְגּוּל, וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶן, רְשׁוּת הַיָּחִיד לְשַׁבָּת, וּרְשׁוּת הָרַבִּים לַטֻּמְאָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לֹא הֻזְכְּרוּ שְׁבִילֵי בֵית גִּלְגּוּל, אֶלָּא שֶׁהֵם רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכָךְ וּלְכָךְ. הַשְּׁבִילִים הַמְפֻלָּשִׁים לְבוֹרוֹת וּלְשִׁיחִים וְלִמְעָרוֹת וּלְגִתּוֹת, רְשׁוּת הַיָּחִיד לְשַׁבָּת וּרְשׁוּת הָרַבִּים לַטֻּמְאָה:

עד שיאמר לא נגעתי. לאו דוקא שיאמר ברי לי שלא נגעתי, דהוא הדין היכא דאיכא מידי למתלי ביה שלא נגע:

שבילי בית גלגול. מקום עגול ועולה ויורד, ואין רוב עם יכולין ללכת באותן שבילין:

רשות היחיד לשבת. לאו רשות היחיד ממש, אלא כרמלית נינהו. ואמאי קרי לה רשות היחיד, לפי שאינה רשות הרבים. וכן הא דתנן בסמוך, הבקעה בימות החמה רשות היחיד לשבת, לאו רשות היחיד ממש, אלא כרמלית. והשתא כל הני גווני דתנן הכא דהוו רשות הרבים, מיירי כגון דליכא תלתא בשעה שנולד הספק, ואפילו הכי כיון דרבים מצויין שם, כרשות הרבים דמי. דאי בדאיכא תלתא בההיא שעתא שנולד הספק בה, אפילו בחדרי חדרים טהור, דילפינן מסוטה דהוי רשות היחיד, משום דליכא תמן אלא תרי, בועל ונבעלת:

עד שיאמר לא נגעתי. כתב הר"ב לאו דוקא כו' כ"כ הר"ש. דהכי מוכח בפ"ק דפסחים גבי חולדה וברדלס מצויין שם דף ט' בתוספות בד"ה ספק גררוהו כו' אבל התם תרי ספיקות הוו וחדא מינייהו גרירת חולדה וברדלס. וכתבו דהוי ספק הרגיל ומשום כך מטהרינן אפילו ברה"י. ונמצינו למדין דדוקא בספק ספיקא כי התם. ול' הרמב"ם בפי"ח מהא"ה (הלכה ב'). כל ספק ברה"י טמא. עד שיאמר ודאי שלא נטמאתי:

השבילים המפולשים לבורות כו'. שהיה בראש המבוי חפירה נחפרה בקרקע. אם בור או שיח או מערה ויעמיד להן זה מקום כותל וישוב מבוי שאינו מפולש. לפי שלא יוכל אדם לבא מצד אחד ולצאת מצד אחר. הרמב"ם. ופי' בורות שיחין ומערות. במשנה ה' פ"ה דב"ק. ובפ"ק דמסכת מקואות משנה ד':