מסכת טהרות - פרק ד - משנה ו

שְׁנֵי רֻקִּין, אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר, תּוֹלִין עַל מַגָּעָן וְעַל מַשָּׂאָן וְעַל הֶסֵּטָן בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְעַל מַגָּעָן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִין, וְעַל מַשָּׂאָן בֵּין לַחִין וּבֵין יְבֵשִׁין. הָיָה רֹק יְחִידִי וְנָגַע בּוֹ וּנְשָׂאוֹ וְהִסִּיטוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שׂוֹרְפִין עָלָיו אֶת הַתְּרוּמָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד:

אחד טמא. לאו טמא ודאי שהוא ידוע דשל זב או של זבה, דאם כן ברה״י לשרוף כשאר כל ספק טומאה, אלא אחד טמא שהוא מסתם רוקין, ואחד טהור דידוע שהוא של אדם טהור. וכיון דאפילו נגע ודאי בטמא זה שהוא סתם רוקין אינו אלא מדרבנן, השתא דאיכא ספק נגע בטהור, תולין ברשות היחיד בין אמגע בין אמשא בין אהיסט בין בלח בין ביבש. ולא יבש כל כך שאין יכול לחזור ולהשרות כמות שהיה, דההוא טהור גמור אפילו ודאי דזב, אלא דיכול לחזור ולהשרות לכמות שהיה:

ועל מגען ברה״ר בזמן שהם לחים. אי אפשר שלא ידבק מהן כל שהוא בגוף הנוגע בהן, ויצא מכלל ספק טומאה ברשות הרבים, ודין רשות היחיד יש לו כשנדבק כל שהוא בגוף האדם. אבל רוק יבש שאינו נדבק, אם נגע בו הוי ספק טומאה ברשות הרבים דספיקו טהור:

ועל משאן בין לחין בין יבשין. דכשנתלשה הטומאה ברה״ר ונישאת על גבי אדם, לא חשיבא עוד טומאה ברה״ר, אלא הרי היא כטומאה ברה״י, כדאמרן:

היה רוק יחידי. מהרוקין הנמצאים, ספק של אדם טמא ספק של אדם טהור:

ונגע בו ונשאו והסיטו. אפילו ברשות הרבים, ואח״כ נגע בתרומה:

שורפים עליו את התרומה. כדתנן ברישא, על ודאי מגען שהוא ספק טומאתן שורפין את התרומה:

תולין על מגען וכו'. שאינו יודע באיזה מהן נגע או איזה מהן נשא או הסיט. הר"ש:

בזמן שהן לחין. פי' הר"ב אי אפשר שלא ידבק מהן כל שהוא בגוף הנוגע בהן וכו'. ודין רה"י יש לו כו'. כ"כ הרמב"ם בשם התוספתא. וכן הר"ש. ומסיק דאתיא אפילו כרבנן דרבי יהושע פ"ו מ"ב דאע"ג דמטהרי בטומאה ברה"י וטהרה ברה"ר. לא מטהרו אלא בספק נכנס. ואין לתמוה אמאי משום דחשבי' משאו כרה"י. אע"ג דקאי ברה"ר. דדכוותא אשכחן בריש מסכת נדה (דף ג') דמטמאין מעל"ע שבנדה אפילו ברה"ר. ע"כ. ועיין פ"ז מ"ג:

ועל משאן בין לחין בין יבשין. ולא קתני הכא על משאן ועל הסיטן. דדילמא היסט ביבש טהור ברה"ר כמו מגע כיון דלא *(הוי עליה). וה"מ נמתני ועל מגען והסיטן ברה"ר בזמן שהן לחים. הר"ש:

ובין יבשין. כתב הר"ב ולא יבש כל כך שאינו יכול לחזור ולהשרות וכמה שרייתן שנינו ברפ"ז דנדה (משנה ב'):