מסכת טהרות - פרק ד - משנה ב

הַשֶּׁרֶץ בְּפִי הַחֻלְדָּה וּמְהַלֶּכֶת עַל גַּבֵּי כִכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה, סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע, סְפֵקוֹ טָהוֹר:

ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור. ואפילו ברשות היחיד, ואפילו אדם שיש בו דעת לישאל אוחז בטומאה. שאין לטומאה מקום שתהא נחה בו, שכל זמן שהיא בפי החולדה או בפי הכלב אינה חשובה נחה במקום, אלא טומאה עוברת היא, הלכך ספיקו טהור, ואפילו אוחז בטומאה האדם שיש בו דעת לישאל:

השרץ מת. רש"י פ"ק דחולין דף ט':

השרץ בפי החולדה. ה"ג בס"א. וכן שנויה בפ"ב דעדיות מ"ז. ואע"ג דהתם משום ר' יהושע אמרו לפני ר"ע. ה"נ אמרו משום ר"א מפריחי יונים פסולים לעדות. ומסתם סתם לן הכי במ"ח פ"ק דר"ה. ובמ"ג פ"ג דסנהדרין. ואע"ג דר"א שמותי הוא. וע' עוד לקמן בסמוך דיש לחלק. וע' ג"כ מ"ש לקמן פ"ו מ"ב. ומ"ש הר"ב או בפי הכלב. ממשנה דלקמן כתב כן:

של תרומה. אע"פ שהיא של תרומה. הרמב"ם:

ספקו טהור. כתב הר"ב ואפילו אדם שיש בו דעת לישאל אוחז בטומאה. דקי"ל ספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליו (כלומר טמא כמי שיש בו דעת לישאל). ואפילו הכלי מונח ע"ג קרקע. כמ"ש במ"ב פ"ק דנדה. וכתבתיו ג"כ במ"ג פ"ב דעדיות. הכא דאין לטומאה מקום טהור. כדתנן לקמן ועברו בין הטהורים כו' והרי הטהורים יש בהן דעת לישאל ואפ"ה כיון שהטומאה אינה נחה. ספיקן טהור. וזה כדעת הראב"ד בסוף פרק ט"ו מהא"הט. והכ"מ כתב דמשמע ליה הכי. מדתנן במשנה ז' ואלו ספיקות שטהרו כו' ספק שרצים. והיינו הך דהכא. כמו שמפרש [הר"ב] במשנה י"ב. ומאי רבותא דהני דקתני אלו ספיקות שטהרו חכמים. אלא ודאי דהני אפילו שיש בהם דעת להשאל טהורים. ע"כ. ול"נ ראיה גדולה מזו. והיא המשנה דלקמן שכתבתי דבין הטהורים משמע. בין בני אדם הטהורים. דאי במאכלות. ה"ל למיתני בין הטהרות. ועוד עברו טהורים ביניהן. לא משמע ע"י זריקה אלא ע"י אדם. וא"כ אדם אוחז בטהרה. והוה כדבר שיש בו דעת לישאל כמ"ש הר"ב במשנה ט'. ועוד סיפא ואמר הלכתי למקום הלז וכו' אלא נראה ודאי דבבני אדם טהורים עסקינן. ואפ"ה ספיקן טהור מפני שאין לטומאה מקום ומכיון דהנטמא יש בו דעת לישאל ואפ"ה ספיקו טהור. כ"ש בטומאה הבאה ע"י שיש בו דעת לישאל. וקשיא לי מזה על הרמב"ם שכתב שכל אלו הספיקות שטהרו חכמים אפילו ברה"י. מפני שאין בהן דעת לישאל. והא דכתב הכ"מ דבפ"ק דחולין [דף ט'] אמרו אמתניתין דהכא דטעמא משום דככרות אין בהן דעת להשאל. ומשם למד הרמב"ם דכל הני טהרות מטעם זה. עכ"ד. ואני אומר שאין משם ראיה כלל. שזה שאמרו כך לדחויי מאי דמותיב דשמעינן ממתני' דספק איסור להקל. ומשני. דטעמא דמסוטה גמרינן לה. ובסוטה יש בה דעת לישאל. משום דפשטא דמתניתין לא מיירי באדם האוחז אבל אילו היה אדם אוחז ויש בו דעת לישאל. אה"נ דאפ"ה היו טהורים. ומטעם שאין לטומאה מקום. אלא משום דפשטא דמתניתין לאו בהכי מיירי. מש"ה לא משני לה אלא כמשמעותא דמתני'. והא ל"ק דאמאי לא מותיב ממתני' דלקמן דודאי דמינה ליכא לאותובי כלל. דבהדיא קתני טעמא מפני שאין לטומאה מקום. והרי הרמב"ם בעצמו כשהעתיק משנתינו שם בפרק ט"ו [הלכה ז']. מסיים בה מפני שלא נחה הטומאה. ומ"מ קשיא לי לסברת הר"ב דה"מ למיכתב רבותא טפי דאפילו אדם האוחז בככרות דאפ"ה טהורים. וכן בריש מסכת נדה בגמ' [דף ה'] מפשט פשיטא לה לגמרא. דטפי איכא לאטמויי באדם אוחז בטהרה. מכשהוא אוחז בטומאה. אמתני' דהיתה יושבת במטה כו' ובלשון הר"ש יש טעות סופר. ואפשר להגיה בלשונו בענין שר"ל אפילו אוחז בככרות. והוי יודע דמשנה זו שנויה עוד בעדיות פ"ב מתני' ז'. ושם לא הזכיר הר"ב כלל מאדם האוחז. ונמוקו עמו. דהתם משמיה דר' יהושע אמרוה. ותנן לקמן פ"ו משנה ב'. דר"י מטמא בכה"ג. לפירוש האחר שכתב הר"ב. וע"ש: